בעין טובה
יערית יאיר - צלמת
PHOTO BY EDI ISRAEL
זאת אני
נעים להכיר, שמי יערית ואני צלמת בעין טובה.
אני מצלמת ארועים, תדמית, משפחות בטבע ויש לי סדנאות צילום.
אני משלבת בצילומים שלי התבוננות והעמקה על הטוב שקיים בכל אדם, בכל דבר.
ויש לי את היכולת והכישרון לבטא את הרגשות של המצולמים שלי.
סדנאות הצילום שלי משולבות בכלים מעולם הפוטותרפיה כדי שגם אתם תדעו ותוכלו לבטא את הרגשות שלכם.
מדברים עליי
בלוג
יש רגעים שבהם אני עומדת מול קבוצה של אנשים, עם מצלמות בידיים, ורואה את אותו דבר קורה שוב ושוב: לפני הלחיצה הגוף מעט מתוח, הנשימה קצרה, העין מחפשת. וכל מה שנדרש כדי שהפריים ייפתח… זה רגע אחד של התבוננות. לא טכניקה. לא ציוד יקר. רגע. רגע שבו אנחנו מרשים לעצמנו לראות. המסע שלי בצילום התחיל מזמן, עוד לפני שקיבלתי את המצלמה הראשונה שלי. הוא התחיל ביכולת להבחין: באור שמשנה צבעים, במבט של ילד, בצל שמספר סיפור. ולמדתי משהו חשוב : צילום הוא לא רק לחיצה. צילום הוא לא רק תיעוד. צילום הוא לא רק לתפוס את הרגע. צילום הוא כלי להקשבה. בכל שבוע אני פוגשת אנשים שמצלמים “לא רע”. יש להם עין. יש להם תחושה. ויש להם אולי גם מכשיר משוכל, אבל משהו שם עוד לא מקבל עומק. עוד לא מתיישב נכון. כשהם מצטרפים לסדנה שלי, הם מגלים שזה לא בגלל שהם לא טובים, זה בגלל שאף אחד לא לימד אותם איך לראות. מה זה אומר “לראות”? לראות זה לקחת נשימה לפני הלחיצה. זה לשים לב איפה האור נופל. זה לשאול מה אני רוצה שהאדם בצד השני ירגיש כשהוא מסתכל על התמונה. לראות זה לתרגל חמלה כלפי מי שמול העדשה, וכלפי עצמך. זה לא לפחד לתת מקום לבלגן, לרכות, לרגעים לא מושלמים. זה לא לפחד להתקרב ! לנושא , לעצמי. בסדנא אנחנו מתרגלים “עין טובה”: לא ביקורתית, לא שיפוטית, אלא עין שיודעת לזהות יופי אמיתי . כזה שלא צועק, אלא לוחש. כזה שלא מרעיש אלא נוכח. נשימה לפני בניית פריים האמת? לפעמים מה שחסר לתמונה זה לא עוד שיפור טכני. אלא רגע אחד של נשימה והתבוננות. אני רואה את זה כשהמשתתפים מצלמים אחרי ההסברים. הם עומדים, קצת "חסרי אונים" קצת מבולבלים, לא יודעים לאן לכוון... אל תפחדו להתקרב, אני מציעה. ותחשבו על משהו אחד קטן במרחב פה שגורם לכם עניין. ופתאום, כמו קסם, משהו משתחרר. העין המצלמת נהיית מלאת כוונה. והתמונה שהיתה מאוד משעממת ולא מדוייקת - משתנה. למה ללמוד צילום במפגש חי ולא רק אונליין? צילום הוא אנושי. הזווית שאנחנו מפספסים- באה במדוייק כשמישהו מכוון אותנו. כי לפעמים רק מישהו שעומד לידך יכול להרגיש את הלב הפועם מהתרגשות, לראות איזו קרן שמש יפה מצאת, לראות כמה קרוב כבר היית, ולהגיד שחסר עוד חצי צעד כדי שהתמונה תדבר את מה שרצית שהעולם ישמע. יוטיוב מלמד טכניקה. אבל טכניקה לבד לא מייצרת תמונה שנוגעת בלב, שמספרת סיפור. שמספרת את הסיפור שלנו. בסדנה אני לידכם. רואה את מה שאתם רואים ומכוונת בעדינות: לשים לב לאור, לשים לב לדברים שנדחפים ולא משרתים את התמונה, לשים לב שזו התמונה שלך ורק לך יש שליטה עליה. לשים לב לסיפור שלך, ואיך הוא בא לידי ביטוי בתמונה. ואז קורה הרגע הזה שבו מתחילים לראות את העולם מחדש. מה תקבלו מהסדנה? לא רק תמונות יפות. אלא: ־ עין שמזהה עומק ויופי גם בתוך רעש. ־ רכות וחמלה גם כלפי הצילום שלך וגם כלפי עצמך. ־ הבנה חדשה של אור, צבע ומרחק. ־ ביטחון לבנות פריים שיש לו מסר. ־ ובעיקר: פגישה עם עצמך דרך העדשה. צילום הוא תרגול יומיומי של נוכחות. והיכולת הזו מחלחלת לחיים עצמם . לשיחות, להורות, לעבודה, לדברים הקטנים שעד עכשיו חלפו לידנו. אם משהו בדברים האלו נגע בך, אם אתם מרגישים שהגיע הזמן לראות טוב יותר לא רק דרך המצלמה, אלא גם את עצמכם, אני מזמינה אתכם באהבה להצטרף לסדנא הקרובה. כמו תמיד, אנחנו נצלם, נצחק, נתרגש, ובעיקר -נראה טוב, נעמיק מבט, נחזק ונתחזק בעין טובה.
שעת בוקר סבירה. לא מאוד מוקדמת אבל לא מאוד רועשת.. אני והקפה שלי, בפינה הקבועה. יחד איתנו תמיד נדחפת לה גם מחשבה אחת או שתיים.. אני מחבקת אותן, את המחשבות, יחד עם הקפה של הבוקר. יש משהו בחיבוק של כוס קפה שכמו מדליק לי כפתור במח והרבה מילים מתחילות לזרום .. יש משהו בהתכווננות הזאת של השקט שלפני לגימה חמה ומרגיעה. זה יכול להיות בבוקר, זה יכול להיות בערב, או בין הערביים. בצהריים זה לא קורה. משהו בנפש לא ממש רגוע בין משימות של עבודה בית חיים וילדים...אז המחשבות שלי עסוקות במיוחד , הן צריכות לפקח על ההגשמה שלהן במציאות בשעת צהריים... יש מקומות מיוחדים שהקפה בהם ממלא את כל החושים יש מקומות סתמיים שהמחשבות שלי ממלאות את כל החלל ויוצרות לי סביבה מיוחדת להיות בה ויש מקומות סתמיים עם קפה סתמי ומחשבות סתמיות אבל החברה שאיתי פותחת את כל המנעולים והמילים יוצאות בשצף... אז הבוקר, בשעה סבירה , לא מוקדמת ולא מאוד רועשת היה בוקר רגיל כזה, בשולחן הגינה שלי הקבוע, ומשהו בי רצה ממש להיות בנחת, להיות נוכחת.. פתחתי את "הדלת" ובלי ששמתי לב נדחפו כמה מחשבות . אחרי שחיבקתי אותן חזק, החלטתי לשלוח אותן לקבוצה שאני מלווה לאחרונה בתהליך קבוצתי דרך פוטותרפיה . קבוצה של סבים וסבתות שכולים מהמלחמה הנוכחית. יוזמה נהדרת של אגף הרווחה בעיריית אשקלון. סבים וסבתות שב 7 לאוקטובר (וגם קצת אח"כ) חרב עליהם עולמם. וכך שלחתי להם יחד עם הקפה של הבוקר : סוף שבוע העולם שבחוץ מתחיל להירגע העולם הפנימי זה שבנינו לבד וביחד מתחיל לקבל מקום משמעותי זה זמן להתבוננות להסתובב במרחבי הבית ולתת מגע לפינות קטנות שלא הגענו אליהם במהלך השבוע. להוריד שכבת אבק דקה ולהתפיח כמה כריות, שיהיה יותר נח להתרווח.. זה זמן להתבוננות להסתובב בחדרי הלב ולתת מבט מאיר לפינות קטנות שהיו חשוכות במהלך השבוע. להוריד שכבת הגנה דקה ולהתפיח כמה רגשות מעוכים, שיהיה נח ל להתרווח... ואחרי שהסתובבנו והתבוננו וסידרנו והורדנו והתפחנו והכנסנו אור נפתח את העיניים ונביט דרך הסדקים של הלב השבור הזה במבט טוב ומיטיב על מה ומי שנמצא לידנו. ואולי אפילו נצליח לצלם את המבט הזה ולקחת אותו איתנו הלאה לימות השבוע העמוס הרועש הקרוב...
פעם למדתי לימודי ים... ככה התפתחה לה שיחה אקראית סביב תמונה של סירה בים. אני חושבת שמי שמבין את הים מבין את החיים – חיזקתי את המלומד. למה הכוונה ? נשאלתי בתשוקה ללמוד עוד על העומק האינסוף הזה הקרוי "ים" .. ההבנה שיש ימים שהים רגוע והגלים בסדר מופתי נעים אחד אחרי השני , שומרים על קצב יחיד, קוצפים קצף ייחודי , ומתגלגלים לאותו הקו בעדינות ההבנה שבימים סוערים יש לך 2 אפשרויות בלבד – לגלוש על הגל בשליטה מלאה או להוריד את הראש תחתיו ולתת לו לעבור , כל אפשרות אחרת יוצרת מאבק, מרסקת אותך וכואבת לך בכל הגוף ההבנה שכל הגלים כולם, השקטים והסוערים , שואפים לחוף, ליציבות, לשקט, לשלווה ההבנה שכמה שאתה רואה בעיניים יש עוד ים שלם שלא נגלה לעיניך וגם לא ייגלה לעולם ובאמון מלא אתה יודע שהוא פשוט ישנו וממלא את העולם ההבנה ש 70% מהעולם הוא ים תופסת גם בעולמות הנפש ההבנה שאתה יכול לשבת יום שלם ולהתבונן בו על גליו השקטים והסוערים , על המערבולות והאדוות , בזריחות ובשקיעות ההבנה שכל אחד מאיתנו ברגע אחד בזמן לפחות הוא חוף יציב עבור מישהו שהגלים שלו סוערים או שקטים ומבקשים יציבות ההבנה שכל אחד מאיתנו ברגע אחד בזמן לפחות יודע אם עליו עכשיו לשלוט בגל הזה שבא עליו או שאולי פשוט בכוחותיו להוריד את הראש עד שהגל יעבור כל ההבנות האלו ועוד - אם הבנת אותם הבנת את החיים. חתמתי את השיחה. בעדינות הכנסתי את התמונה חזרה לשקית. רגע לפני שהכנסתי אותה לתיק הצצתי פנימה ולחשתי לעצמי: נראה שלפי ההבנה שלך את המצלמה תפסת רגע מאוד יפה שפתח לך ים של מחשבות ושיחה מאוד עמוקה על החיים, ונראה שלפי ההבנה שלך את הים את ממש מבינה את החיים , אבל נשמה, תמיד שימי לך בתיק קרם הגנה למקרה שלא הבנת את השמש...
