יערית יאיר

הסתיו כבר כאן... זה מורגש בכל פינה. הילדים חזרו לספסל הלימודים, המכוניות חזרו בהמוניהן אל הכבישים, והאוויר... אח...האוויר חזר לזרום. השמש, מצידה, ממשיכה בשלה. זורחת ושוקעת באותם המקומות המוכרים, והשמיים? השמיים מתבהרים ומקבלים גוון כחול עמוק ומיוחד, כזה שיש רק בעונה הזו. השבוע הכנתי לכם טיפ צילום מיוחד - מוקדש באהבה לאלו ההולכים אחר השמש. תרתי משמע: אלו שנמשכים אל האור שלה, ואלו שהולכים הביתה רגע אחרי שהיא שוקעת :) כולנו אוהבים את משחקי הצבעים של הכתום והאדום בשמיים (ובסתיו אנחנו מרוויחים גם זריחות ורודות משגעות). כולנו אוהבים עננים לבנים על רקע כחול עמוק ושדות ירוקים. אז מה בעצם אנחנו עושים בזמן השקיעה? וחשוב לא פחות עבור הטור הזה - מה אנחנו עושים רגע אחרי שהשמש נעלמת? גזרו ושמרו לכם לשעות השקיעה הקרובות: לנשום. לנשום עמוק. לתפוס את השמש היורדת: קבעו עליה את הפוקוס, והביטו בשינוי שמתרחש במסך. לתפוס את השמש בין הבניינים או בין הענפים: העבירו את הפוקוס אל הבניין או העץ, ותראו איזה קסם נוצר במסך. לצלם. להמשיך לנשום: לתת ללב להתרווח ולהתרחב בין הצלעות. זו תחושה פשוט משכרת. ואז -השיא! להסתובב בדיוק לצד השני. לתפוס את השמיים הכחולים, הבהירים, העטופים באור נעים ורך של אחרי שקיעה. אפשר לרדת נמוך, אפשר להישאר בגובה העיניים (אבל אני ממליצה בחום שלא...) מתחת לכל תמונה צירפתי לכם כמה דגשים מעשיים ליישום. שיהיה בהצלחה ובהנאה גדולה! אל תשכחו לשתף אותי בתמונות שצילמתם, מחכה לראות אותן!

סוף יום עבודה. השמש קופחת בחום של סוף אוגוסט, הפקקים הרגילים של שעות אחה"צ המוקדמות, טלפונים תוך כדי נסיעה, וה"מלחמה" הזאת לא לגעת בנייד... רגעים מתישים. כדי להתמודד עם כל זה, אני שמה מוזיקה בעוצמה גבוהה ונשאבת עם המנגינה עד שמגיעה ליעד. רגע לפני שהגעתי לשער התקשרתי ליעלי, שתחזיק את הכלב. הוא מנצל כל פירצה קטנה כדי לרוץ ולברוח. אני בעבודת תיקון משמעותית עם הכלב הזה. יש בי פחד מחיות ורתיעה גדולה מאוד. לא יכולה לגעת, ללטף, או להבין מה היצור הזה בכלל רוצה ממני. אבל כמו כל דבר שקשור בצמיחה והתפתחות – לא ממש שאלו אותי. מצאתי את עצמי אי-אז במלחמה, תקועה איתו בממ"ד, ואיכשהו התחברנו. יש בינינו קודים מאוד ברורים: כשהוא רואה אותי הוא עוצר ומאולף להתיישב. אם אני מרגישה בנוח – אני מלטפת. הוא למד להריח אותי ממרחק, לא ללקק, ולא לשים עליי רגליים. ואני למדתי עם הזמן לשים עליו יד, ועוד אחת. ללטף בחום, לפרוע את הפרווה, לדבר אליו כאילו הוא בן אדם שיכול לענות. למדתי לשים עליו רצועה ולצאת איתו לטיול, למשוך כשהוא נעצר תחת כל עלה קטן, ואפילו לשחק איתו בזריקת כדור – תוך כדי שאני מתפללת שלא יחשוב שאני חברה שלו ויקפוץ עליי… איך שנכנסתי לחניה, הכלב רץ לעבר הרכב. גם יעלי התקרבה, ומיד חיבקתי אותה. כנראה שהכלב קינא בחיבוק הזה, כי הוא פשוט קפץ ועלה עליי עם הרגליים. נבהלתי. קפצתי, דפקתי את הראש בחלק העליון של הרכב, והדמעות פרצו ללא שליטה. אני, אישה רצינית, יש שיאמרו מבוגרת, כזו שרגע לפני ניהלתי כמה חזיתות בוערות במקביל, יושבת ברכב, רועדת ובוכה. בוכה על הפחד שהשתלט, על חוסר האונים להגיב אחרת ממה שהלב מרגיש. בוכה כי בשכל אני מבינה שלא קרה שום דבר רע – נהפוך הוא, זה יצור אוהב שהביע אהבה טהורה. בוכה כי הרגש שלי נרעד, ואין לי מה לעשות עם זה חוץ מלהוציא את זה החוצה, בבכי. אני מוצאת את עצמי בדרך ישנה-חדשה. בצבעים של סוף הקיץ והתרגשות של תחילת שנה- הדרך אולי נראית חדשה, אך ההולכת בה.. יְשָׁנָה או פשוט יְשֵׁנָה.. הרבה אנשים שחוו אובדן מעידים שהדבר שעזר להם להתקדם הוא- החלטה. פעולה שבאה ממקום שכלי טהור, מתוך הבנה שגם אם יש רצון ליפול לתהום או לעמוד במקום - אין לך את הפריווילגיה הזו. חייבים לנוע. וכשיש הבנה בריאה שהתנועה היא קדימה, לעבר עתיד, השכל מתגייס כדי שכל נימי הגוף והנפש יוכלו לעשות את הפעולה הזאת: להמשיך לחיות. גיליתי שאחד הדברים ששומרים עליי הוא לו"ז מסודר: לקום בזמן לעבודה, ולא לתת למחשבות על ה"אין" למרוח אותי במיטה. ללכת לישון בשעה מסוימת ולא להיגרר "עד שייגמר הכוח" , קל להתבלבל בין עייפות הגוף לעייפות הנפש, בעוד הראשונה מרדימה אותך, השנייה מחזיקה אותך ער בעל כורחך. והנה שנה חדשה בדלת, והיא מבקשת ממני דבר אחד: להסכים להתקדם קדימה בשביל הזה שנקרא : החיים שלי. לקח לי זמן להבין שלהתקדם קדימה פירושו להסכים להמשיך לחיות את החיים האלו כמות שהם. עם כל מה שיש, ועם כל מה שחסר. להמשיך לנוע בתוך השגרה, ולא רק כי מישהו מבקש ממני (ילדים, עבודה, משפחה), אלא לעלות שלב ולעשות את זה עם חשק, עם מוטיבציה עם שאיפה ליצור, לחלום ולצמוח. ויחד עם כל זה להבין שיש רגעים בהם כל ההתמקדות שלי תהיה לזהות את החתיכה החסרה , ובמקום לשבת ולבכות- פשוט לחבק את המקום הריק הזה , ולהתפלל עליו. הנה כמה תמונות של יעלי עם הכלב , שזכה כמובן במקום מיוחד משלו באלבום בת המצווה :)