בעין טובה
יערית יאיר - צלמת
PHOTO BY EDI ISRAEL
זאת אני
נעים להכיר, שמי יערית ואני צלמת בעין טובה.
אני מצלמת ארועים, תדמית, משפחות בטבע ויש לי סדנאות צילום.
אני משלבת בצילומים שלי התבוננות והעמקה על הטוב שקיים בכל אדם, בכל דבר.
ויש לי את היכולת והכישרון לבטא את הרגשות של המצולמים שלי.
סדנאות הצילום שלי משולבות בכלים מעולם הפוטותרפיה כדי שגם אתם תדעו ותוכלו לבטא את הרגשות שלכם.
מדברים עליי
בלוג
נפרדת 01 שבועיים לא כיבסתי תחתונים וגרביים. אני יודעת, לא שורת פתיחה הכי מוצלחת, אבל לפעמים כשאת תקועה ובתחתית את צריכה למצוא משהו להתחיל ממנו. המייבש שבק חיים. ככה פתאום באחד הימים הסוערים שהיו פה בחודש האחרון. עמדתי מולו מזיזה ייאוש קל מהעיניים, דיברתי אליו בלחישה מתחננת : גם טיול ששילמתי מראש וגם מייבש בחודש אחד זה יותר מדי תשלומים לאשה כמוני. מה אומר- זה עזר ! אחרי שעתיים ניגשתי שוב, ליטפתי, הכנסתי, לחצתי- עבד !! מסתבר שזה היה כמו נשימה אחרונה של בנאדם מת.. (אף פעם לא ראיתי באמת, רק בספרים ובסרטים...) כשהגופה פולטת אוויר.... ככה זה היה, הנשימה האחרונה. מיד כתבתי לבני המשפחה על הארוע המצער ושמוזמנים ללוויה. אני בעצמי לבדי הרמתי את ארון הקבורה הזה שנקרא מייבש 9 ק"ג. 9 !! כמה סיבובים שהוא עשה בשבילי הבחור החזק והאמיץ הזה.... את העולם הוא הפך בשבילי ! הרמתי אותו לבד בעוד הבנות שלי עם פה פתוח והמזלג ביד- מה את עושה ??? זה לא באמת נורא.... רק מסורבל ולא נח... עניתי בקול ( כמעט כמו החיים..לחשתי לעצמי) כפרה עליה הזמינה לי מייבש. הגיע במקום זה מכונת כביסה. חיכינו שיחזור, חיכינו לזיכוי, חיכינו לשעה שפויה והזמנו הפעם באמת- מייבש. והוא הגיע. בחגיגיות. והבוקר נזכרתי ששבועיים לא כיבסתי תחתונים וגרביים...כי למי יש סבלנות לתלות ? והקטע הגדול הוא – שבדור השפע- אף אחד אפילו לא הרגיש... נפרדת 02 התחלתי את 2025 נשואה, פרודה, אבל נשואה. סיימתי אותה גרושה. לא ממש הצלחתי לשתף בכתיבה את המצב שלי, את ההתמודדות. חברות ואנשי מקצוע פרגנו לי לאורך השנה איזו התקדמות מטורפת עשיתי עם עצמי זה מחזק. גם אם אני לא מצליחה לראות את זה מבחוץ, אני כנראה מפעילה את הכוחות האלו מבפנים. בד"כ זה מה שאני רוצה לשתף, נקודות של אור, של כח, של עין טובה. לא שלי על עצמי אלא שכל אחת תוכל לקחת לעצמה. אני חושבת שאנחנו בסוף מתמודדים באותן הזירות : הורות, זוגיות, חברות , עבודה , איזונים. הפרטים מסביב לא משנים כל כך- לכל אחת יש את התיק שלה על הגב. פעם יש לו צורה של תיק קטן עם פייטים ופעם הוא נראה ומרגיש כמו קיטבג מאובק של טירון בביסלח.. מה שבתוכנו זה מה שמשנה. הכלים שיש לנו להתמודד עם האתגרים. באיזשהו שלב השנה אבא שלי הביא לי ארגז עם כלים בסיסיים שצריך שיהיה בכל בית. חייכתי ושמחתי על הדאגה הפשוטה המעשית הזאת. וריחפתי לי על הסימבוליות הזאת של הכלים שאנחנו מקבלים מהסביבה הקרובה שלנו ומעניקים לסביבה הקרובה שלנו. זה בהלימה, זה לא בהתחשבנות. מי שהכלים שלו מלאים – יכול להעניק לאחרים משלו. והיתה לי שנה שהייתי כלי ריק, שבור, הרבה ימים הייתי אפילו במצב מרוסק. אבל לאט לאט ה' שלח לי כח, כל פעם בדמות אחרת – פעם חיבוק מהילדים, פעם חיבוק מהחברות, פעם חיבוק מההורים, פעם חיבוק מהעבודה, כל פעם חיבוק אחר, פעם זה היה רק שמיים מאוד מאוד יפים על רקע הים שזיכו את התמונה שלי בהרבה מחמאות. וכל כוכב קטן כזה של טוב, עזר לי לקום ולהרכיב בחזרה את הדבר הזה שהיה אני לגירסה הרבה יותר חזקה של עצמי. נפרדת 03 נפרדתי השנה מהצורך להוכיח את עצמי. נפרדתי מהצורך האינטנסיבי לשווק את מי שאני ואת מה שיש לי לתת לעולם. ואין הכוונה ברמה העסקית. אנחנו כל הזמן עסוקים בלשווק את עצמנו ואת הפעולות שאנחנו עושים. אני היא מי שאני. טובה. ככה . כמו שאני. גם ברמה המקצועית וגם ברמה האישית. ואני עושה הכי טוב שאני יכולה בכלים שיש לי בכל רגע נתון. וזו פרידה משחררת. עד מאוד. אולי הפרידה היחידה השנה שאני מרגישה בה משוחררת עד מאוד. ממה/ממי אתם נפרדתם השנה ?
אני חוף אליו עוגנות ספינות אני מזח מחזיק היטב אוניות מתנודדות בים סוער אני רציף עליו מהלכים בלילות של ירח מלא זוגות שלובי ידיים אני צופה ומביטה במיגדלור המסתובב על צירו, מסתובב על קצי, המבשר את בואן של ספינות ומאותת על לכתן של אחרות אני נושמת את תנועת הגלים ומתנודדת יחד איתם פעם למעלה פעם למטה העיקר לא לעצור לעולם וכשספינה אחת עוזבת ומתרחקת , ומתפנה מקום לספינה אחרת להתקרב מתעורר אז בקשר קול רחוק המבקש אישור להתקרב, ואני עולה ועונה בקול מצפה : קרב, קרב, קרב יום שהוא לא יום ולא לילה, הידעת ? כתבתי פסקאות ארוכות , מילים מכובסות , חרזתי חרוזים, משלתי משלים נמנעתי מלהגיד כאבתי אהבתי התגרשתי התרגשתי הרגשתי החלטתי ממשיכה בוחרת בחיים בוחרת בעצמי לחיות לנוע לאהוב לכאוב פתחתי את הלב ונתתי לו דרור שמתי את המפתח באיזה חור , שיניתי את הקוד וזרקתי אותו לים . וזהו , נתקעתי. אין לי עוד מילים להסביר את הרגשות שלי, אין לי עוד מילים. אולי אין לי רצון , אולי אין לי כח. בייאושי כי רב הוא רצתי לפיתרון זמין ומהיר - הלא הוא הצ'אט וביקשתי ממנו שיקרא טור אחד או שניים שלי וימשיך את המילים היכן שנתקעתי. כל פסקה שהוא כתב לא הזכירה לי במעט את מה שאני מרגישה או את המסר שאני רוצה להעביר. החלטתי לעצור. לא לתת למלאכותי להשתלט על הבינה שלי. הלוואי והייתי יודעת מה אני רוצה להעביר. אולי לפעמים ספינות צריכות פשוט לפרוק כדי שיוכלו "להעמיס" מלאי מחדש. ואולי זו התחושה איתה אני סוגרת את השבוע הזה. אם תרצו לשתף בתמונה שסוגרת לכם את השבוע הזה מוזמנים לשלוח אליי דרך כפתור הווצאפ בתחתית העמוד...
יש רגעים שבהם אני עומדת מול קבוצה של אנשים, עם מצלמות בידיים, ורואה את אותו דבר קורה שוב ושוב: לפני הלחיצה הגוף מעט מתוח, הנשימה קצרה, העין מחפשת. וכל מה שנדרש כדי שהפריים ייפתח… זה רגע אחד של התבוננות. לא טכניקה. לא ציוד יקר. רגע. רגע שבו אנחנו מרשים לעצמנו לראות. המסע שלי בצילום התחיל מזמן, עוד לפני שקיבלתי את המצלמה הראשונה שלי. הוא התחיל ביכולת להבחין: באור שמשנה צבעים, במבט של ילד, בצל שמספר סיפור. ולמדתי משהו חשוב : צילום הוא לא רק לחיצה. צילום הוא לא רק תיעוד. צילום הוא לא רק לתפוס את הרגע. צילום הוא כלי להקשבה. בכל שבוע אני פוגשת אנשים שמצלמים “לא רע”. יש להם עין. יש להם תחושה. ויש להם אולי גם מכשיר משוכל, אבל משהו שם עוד לא מקבל עומק. עוד לא מתיישב נכון. כשהם מצטרפים לסדנה שלי, הם מגלים שזה לא בגלל שהם לא טובים, זה בגלל שאף אחד לא לימד אותם איך לראות. מה זה אומר “לראות”? לראות זה לקחת נשימה לפני הלחיצה. זה לשים לב איפה האור נופל. זה לשאול מה אני רוצה שהאדם בצד השני ירגיש כשהוא מסתכל על התמונה. לראות זה לתרגל חמלה כלפי מי שמול העדשה, וכלפי עצמך. זה לא לפחד לתת מקום לבלגן, לרכות, לרגעים לא מושלמים. זה לא לפחד להתקרב ! לנושא , לעצמי. בסדנא אנחנו מתרגלים “עין טובה”: לא ביקורתית, לא שיפוטית, אלא עין שיודעת לזהות יופי אמיתי . כזה שלא צועק, אלא לוחש. כזה שלא מרעיש אלא נוכח. נשימה לפני בניית פריים האמת? לפעמים מה שחסר לתמונה זה לא עוד שיפור טכני. אלא רגע אחד של נשימה והתבוננות. אני רואה את זה כשהמשתתפים מצלמים אחרי ההסברים. הם עומדים, קצת "חסרי אונים" קצת מבולבלים, לא יודעים לאן לכוון... אל תפחדו להתקרב, אני מציעה. ותחשבו על משהו אחד קטן במרחב פה שגורם לכם עניין. ופתאום, כמו קסם, משהו משתחרר. העין המצלמת נהיית מלאת כוונה. והתמונה שהיתה מאוד משעממת ולא מדוייקת - משתנה. למה ללמוד צילום במפגש חי ולא רק אונליין? צילום הוא אנושי. הזווית שאנחנו מפספסים- באה במדוייק כשמישהו מכוון אותנו. כי לפעמים רק מישהו שעומד לידך יכול להרגיש את הלב הפועם מהתרגשות, לראות איזו קרן שמש יפה מצאת, לראות כמה קרוב כבר היית, ולהגיד שחסר עוד חצי צעד כדי שהתמונה תדבר את מה שרצית שהעולם ישמע. יוטיוב מלמד טכניקה. אבל טכניקה לבד לא מייצרת תמונה שנוגעת בלב, שמספרת סיפור. שמספרת את הסיפור שלנו. בסדנה אני לידכם. רואה את מה שאתם רואים ומכוונת בעדינות: לשים לב לאור, לשים לב לדברים שנדחפים ולא משרתים את התמונה, לשים לב שזו התמונה שלך ורק לך יש שליטה עליה. לשים לב לסיפור שלך, ואיך הוא בא לידי ביטוי בתמונה. ואז קורה הרגע הזה שבו מתחילים לראות את העולם מחדש. מה תקבלו מהסדנה? לא רק תמונות יפות. אלא: ־ עין שמזהה עומק ויופי גם בתוך רעש. ־ רכות וחמלה גם כלפי הצילום שלך וגם כלפי עצמך. ־ הבנה חדשה של אור, צבע ומרחק. ־ ביטחון לבנות פריים שיש לו מסר. ־ ובעיקר: פגישה עם עצמך דרך העדשה. צילום הוא תרגול יומיומי של נוכחות. והיכולת הזו מחלחלת לחיים עצמם . לשיחות, להורות, לעבודה, לדברים הקטנים שעד עכשיו חלפו לידנו. אם משהו בדברים האלו נגע בך, אם אתם מרגישים שהגיע הזמן לראות טוב יותר לא רק דרך המצלמה, אלא גם את עצמכם, אני מזמינה אתכם באהבה להצטרף לסדנא הקרובה. כמו תמיד, אנחנו נצלם, נצחק, נתרגש, ובעיקר -נראה טוב, נעמיק מבט, נחזק ונתחזק בעין טובה.
