יערית יאיר

בשנים האחרונות עברתי כמה טלטלות, מכל מיני סוגים. כמו כולנו. נאחזתי בכל פיסת חיים , בכל שביב תקוה, בכל חיוך של ילד ולא כקלישאה. כמו כולנו. בכיתי הרבה, צחקתי המון. שתיתי הרבה לימונדה כי היה המון לימון. כמו כולנו. ועדיין ,אדם קרוב אצל עצמו ואני רק על עצמי לספר ידעתי. ורוב הזמן הצלחתי להרגיש רק את כאביי והלב שלי הצליח להזרים כוחות רק אל עורקיי הנמקים. מדי כמה ימים כשהיגון איים להשקיע אותי הייתי מרימה טלפון למישהי או מישהו קרוב, מחפשת לשמוע קצת מה נשמע אצל אחרים ולהזרים אליו מעט דם מהוורידים היבשים שלי (הם באמת יבשים, תשאלו את מלכה האחות, כל בדיקת דם מסתיימת בהרבה דקירות בזרועות ומבחנות שמתמלאות מוורידי כף היד..) וכל שיחת טלפון כזאת הרימה אותי קצת. הנה, יש בי אור לתת קצת לאחרים. אני לא לימון חמוץ כבוש עד תום. יש בי קצת. והקצת הזה הלך איתי כמה שהלך וכשהרגשתי מתייבשת ושקועה בכאביי – שוב יצאתי מעצמי וחיפשתי מישהו קרוב בסביבה להציע לו ארוחה חמה או חיבוק עוטף או אוזן קשבת. מי שעוד לא גילה את עוצמתה של אוזן קשבת כדאי לו לעמול על פתיחת שתי אוזניו וליבו הדואב לטובת העניין. זה מציל חיים לפעמים. אם יודעים לכוון היטב. בשבועיים הקרובים בעז"ה בנותיי ואני נעבור דירה. אני מוצפת. בוכה וצוחקת. ואורזת וצוחקת ובוכה. ניצלתי את החודש הזה של המלחמה שהיינו סגורים בבית כדי לנקות מדפים. לפנות , למיין, לזקק. לא נשאר הרבה לארוז. בעיקר זכרונות וגעגוע. ויש בהם כדי למלא עולם שלם, או לפחות משאית גדולה. אימנתי את עצמי מתוך הדמעות: על כל בכי מתפרץ לשאול על מה זה עכשיו ? יש ימים שאני מתייפחת לחברותיי בטלפון על כלום ושום כלום. וכשאני מזקקת את המחשבה על מה היה הבכי?אני מתחילה לצחוק. על עצמי. הומור עצמי זה מנחם, מחזק, זה מרפא. תנסו את זה בבית. וכשאני בוכה עם עצמי ברכב, הכי קל לי לבכות ברכב, זה סוג של התפרקות אבל אני עדיין מרגישה אחיזה בהגה ושליטה בנהיגה , אז עוצמת ההתפרקות היא משהו שאני יכולה לשאת. אז כשאני בוכה עם עצמי ברכב , אני מיד מוחה את הדמעות ומדברת אליו , אל ריבונו של עולם ואני בוכה בפניו: לא רוצה להיות כופרת בטובה, אני יודעת ומתחילה לחזור וגם להרגיש עד כמה שאני מבורכת, ועד כמה הדמעות האלו שאני מורידה עכשיו, הם רק ניקוי פילטר, כי אמנם כואב לי , ואז בוכה שוב, אבל אני מכירה בניסים שאתה ברחמיך הגדולים עוטף אותי בהם כל יום , ומבליח בי חצי חיוך , אומרת "מזמור לתודה" ובכיכר הבאה, מספיק שמישהו ברדיו יגיד משהו שיזכיר לי כאב או יציף בי געגוע אני מיד דומעת שוב וריבונו של עולם , ברחמים רבים ,מגיש לי ממחטה אישית , עם אותיות שמותיי רקומות בקצה , ושואל אותי ברכות אין קץ : בתי את בוכה או צוחקת ? ואם השורה הזאת היתה מוכרת לכם- הנה השיר שמתנגן לי בראש בתפילה לחזרת כל כוחותינו בשלום מגבול הלבנון ועד מדבר מצרים, ביבשה באויר ובים. יתן ה' את אויבנו ניגפים לפניהם. תגידו אמן. בתי את בוכה או צוחקת / חוה אלברשטיין פגז אחרון התפוצץ ושתק עטפה הדממה את העמק ילדה בגדות יצאה ממקלט ואין בתים עוד במשק אמא, היה לנו בית ירוק עם אבא ובובה ושסק הבית איננו, ואבא רחוק אימי את בוכה או צוחקת הביטי למעלה, בתי, אל ההר ההר שהיה כמפלצת עוד יש תותחים, ילדתי, על ההר אך הם מאיימים על דמשק הביטי למעלה, בתי, לגולן שם יש חיילים, אך להבא - דגלם בצבעים של כחול ולבן בוכה וצוחק שם גם אבא יהיה לנו בית ירוק, ילדתי עם אבא ובובה ושסק ולא עוד אימה, ילדתי, ילדתי בתי, את בוכה או צוחקת שקיעות באדום וזריחות בזהב פוגשות בירוק ובמים ובלי תותחים של אויב על ההר יוריק עוד העמק כפליים זורם הירדן, מתפתל כשיכור פריחה את העמק נושקת ואיש לא יסב את מימיו לאחור בתי, את בוכה או צוחקת זורם הירדן, בין גדות יעבור פריחה את העמק נושקת ואיש לא יסב את מימיו לאחור בתי, את בוכה או צוחקת 

על המגירות בכניסה לבית לא תמיד היו עציצים. פעם היו שם מכתבים, פתקים "חשובים", טושים זנוחים, חבילות טישיו ריקות (ואחת מלאה, ליתר ביטחון), איזה כלי קטן ויפה שזז מצד לצד, והרבה אבק. בסוף כל שבוע הייתי צריכה לגייס את כל הסבלנות שלי כדי לעבור על הבלאגן שהצטבר שם,למיין בין מכתבים שחובה לשמור לכאלו שאפשר להשליך. בעידן של מיילים ועננים, לשמור מכתב שמסכם תשלום ארנונה שהגיע באיחור של רבעון הרגיש כמו מעשה מיותר. רוב הדפים שהונחו שם הושלכו אוטומטית, חלקם אפילו לא זכו לצאת מהמעטפה. זה נמשך ככה עד שנמאס לי. או ליתר דיוק- עד שנצבר לי מספיק. עד שצברתי מספיק "עציצים" קטנים. "עציצים קטנים" הוא שם קוד בבית שלנו לכל הכלים ששברתי במהלך ההכנה בחוג לקרמיקה :) בזמן שכולם מספרים בדיחות על כמות המאפרות שהם חילקו לחברים בהתנסויות הראשונות על האבניים, לי יצאו בעיקר... עציצים. על הכלים היפים והשבורים האלו אני חומלת. ברכות. אני מערסלת אותם כל הדרך למשתלה, עומדת בשלווה מול הרמת הגבה של אחראי המשמרת, ומסבירה לו בנחת שהוא "בסך הכל" צריך לסגור את התחתית עם רשת, או משהו שיצליח להחזיק צמח קטן וחמוד בתוך שבר הכלי שלי. כשאספתי מספיק עציצים כאלו, ריכזתי אותם למקום אחד: על המגירות בכניסה לבית. עכשיו כבר אין שם מקום למכתבים הרגילים. חשבונות החשמל והודעות "תודה על תרומתכם" נודדים משולחן לשולחן, מארוחה לארוחה, עד שהם מוצאים את דרכם הקבועה... לפח. המגירות מקושטות עכשיו בחומר..וירוק.. בשבוע שעבר קיבלתי מכתב . אמיתי. כזה שנכתב בכתב יד. אלו מכתבים שאני לעולם לא מזיזה מצד לצד. המכתבים האלו חשובים לי באמת. אני בודקת קודם כל אם יש תאריך, ואם אין אני מוסיפה בעצמי. אני מקפלת אותם יפה ומניחה בארנק או במגירת התכשיטים. המכתבים האישיים האלו, כמו "מזל טוב אימוש אהובה" או סתם הבעות אהבה שקיבלתי מהילדים לאורך השנים (כיף לראות את הכתב שהולך ומתעצב משנה לשנה) המכתבים האלו- הם האוצר שלי. הם המטען שלי לרגעים עייפים, כבדים או עצובים. הם תזכורת שיש מישהו בצדו השני של הדף שמחובר אליי באותם הצדדים של הלב גם אם פיסית הוא בצד השני של הכדור,יש מישהו שבחר להניח את מילותיו עבורי לנצח על הנייר. הזמן אולי מקהה את הזיכרון ומטשטש את גבולות השורות, אך עומק הרגש טמון שם תמיד. מקופל, מחייך אליי ממגירת התכשיטים. והעציצים? הם ממשיכים לחייך אליי מהכניסה....