יערית יאיר

מצעד הבושה #1 בשמלת בית ומעליה ג'קט ג'ינס שייראה כאילו אני לבושה מכובד בסוף יום, צעדתי לסופר הקרוב עם סל קטן , להביא כמה מצרכים לארוחת ערב. עוברת במדפים מלקטת פריטים אחדים אקראיים שירכיבו לי ארוחת ערב לאורחת צעירה שאני לא יודעת כלום על הרגלי האכילה שלה אבל מבינה שסנדוויץ לבוקר היא לא תרצה, ("היא תקנה כבר קוראסון גדול עם שוקולד ליד בי"הס...") לכן הפריטים אקראיים. מתחילה למלא : חסה- חובה בכל ארוחה, רסק עגבניות לשקשוקה, דג אמנון אם נרצה דג , 2 שקיות תבלינים מוזרים ב-10 ₪ שאם היא תהיה בעניינים לאוכל משודרג , זיתים -התלבטתי ארוכות אם ירוקים או קלמטה , עם או בלי גרעין..(הלכתי על הקלמטה), כל מי שחולף על פניי, מבוגר כמוני , סוף יום , בגדי עבודה, עם עגלה גדולה מלאה מצרכים ומוצרים לבית כי סוף השבוע דופק בדלת וצריך להכין ארוחות שבת ואני עם סל אקראי לארוחה מצומצמת... מצעד הבושה #2 עם אישור תשלום באשראי שלחתי את יעלי והאורחת הצעירה לחנות הפיצה הקרובה להביא מגש משפחתי עם זיתים ירוקים לארוחת ערב. הריח החם של הפיצה השתלט ,לא היתה חסה ולא היה קלמטה... מצעד הבושה #3 בשבע בבוקר למחרת עם ג'קט ג'ינס על הפיג'מה מוציאה קרטון פיצה ריק לפח שמחוץ לשער. **** היה לי איזה עניין השבוע שתבע את כולי. את כל כולי. בגוף ובנפש. לא אכלתי מסודר , לא התעמלתי , לא יצאתי לדברים שמעניינים אותי , רק לפגישות עבודה הכרחיות . וכבר חמישי בבוקר נכנס לי בחלון ושואל אותי כבכל חמישי בבוקר: תביטי על השבוע החולף , תני לו יחס, תנסי לארגן מחשבות לשימור ולשיפור לקראת השבוע שיבוא, אולי אפילו תתחילי לארגן לך תוכנית שאשכרה תוכלי ליישם בסוף השבוע שיתחיל עוד כמה שעות.. ולא הצלחתי לנשום. פיסית. לא הצלחתי. כאב בטן חד תפס אותי כאילו מישהו מחזיק לי את המעיים , צריבה חזקה בגרון , והראש מתחיל להסתחרר. קמתי מהמיטה, חושך בחוץ , חושך כבד. לובשת את הג'קט ג'ינס מאתמול על הפיג'מה, יוצאת החוצה , מסדרת את הכיסא מול מקום שאני חושבת שממנו רואים הכי טוב את השמש בזריחה, מנסה ליישר מבט , להרים את הראש, החנק בבטן השתחרר קצת , הראש עוד מסוחרר. הרמתי מבט לשחר שעלה, לאט לאט, בנחת אופייני, כאילו אין פה מירוץ של טובים ורעים בתוך המוח שלי והדמעות יצאו. הנשמה שלי קיבלה מקלחת בוקר הגונה . מוכנה ליום חדש, יום חמישי, יא' חשון , יום פטירת רחל אמנו , עם כל המחשבות על איזו אמא אני איזה תפילות אני מבקשת על האמא הזאת שהיא אני איזה תפילות על הילדים שלי איזה תפילות על הילדים של ריבונו של עולם עוד כמה ימים בחירות לכנסת המי יודע כמה ולמה וריבונו של עולם יודע שילדים לפעמים רבים ומתקוטטים, אבל אנא ממך , תרחם עלינו אבא שבשמיים, תרחם. תרחם על כל הטעויות , על כל התעיות , תנקה לנו תהיות. תכוון לנו את הדרך, אמא רחל מצטרפת לברכת הארת הדרך, רחל , את שעומדת שם שנים , על אם-הדרך, ורואה אותנו, את בוטחת בדרך ובוטחת בנו שיקויים לנו חרף כל מצעדי הבושה ויש שכר לפעולתך ונשוב לגבולנו. 

חשבתי שאני יכולה להכין עוגה ביום רביעי כדי להרגיש שאני ממש מסוגלת לזה לבשתי את הסינר עם הפסים האפורים, זה שלא מוכתם באקונומיקה, ופתחתי את המחברת. פעמיים. כי לא מצאתי את המתכון בפעם הראשונה... 1/4 כוס קמח – קטן עליי, יש קמח מנופה במקרר, 2 בננות בשלות – קטן עליי לגמרי , חצי מדף במקרר מלא בבננות שלא אכלנו בזמן 100 גר' שוקולד מריר חתוך גס – אני אוהבת לקצוץ שוקולד, זו תרפיה טובה עבורי כפית אבקת אפיה- שטויות, מי מודד עם כפית, שפכתי שקית כנ"ל סוכר וניל עם הסודה לשתיה הייתי מדוייקת וגם עם 1/2 כוס השמן. לגבי 1/4 כוס סוכר חום – החלפתי בלבן ועם הקינמון התפרעתי כי זה ריח מנחם שמתפשט לי בבית ואני אוהבת את זה. לערבב במיקסר- קל, קשה לי עם מטרפה ידנית.. ולשפוך לתוך 2 אינגליש קייק- לא ראיתי בכך צורך, הבלילה היתה מעטה. והעוגה נשרפה. כמובן אחרי שהיא לא הצליחה להיות אפויה כמו שצריך והארכתי שוב ושוב את הטיימר. חשבתי שאני יכולה להכין עוגה ביום רביעי ועכשיו אני צריכה לחשוב מתי אני אוכל להכין שוב כדי שתהיה לנו עוגה לשבת.. המחשבות נדדו מהדלפק במטבח לגיגיות הכביסה וקיפלתי 4 גיגיות שישבו שם כל השבוע כי לא הייתי מסוגלת לגעת בהן כמו גם הכלים שחיכו לי במקרר מהשבוע שעבר, סופסוף פונו ונשטפו והבגדים שמילאו את המיטה הריקה שלצידי לבסוף סיימו להתגלגל מקצה לקצה וחזרו למקומם בארון התליה. כי זה העניין עם לב שבור. יש משימות שאת יכולה לעשות , יש משימות שאת לא יכולה לעשות , ויש כאלו שאת חושבת שאת יכולה לעשות ומגלה שלא. ויש כאלו שכשאין לך ממש ברירה את מצליחה לעשות. בשעון החכם שלי יש מדד שקופץ לי כל בוקר – איכות השינה. מלילה ללילה המספרים שם עולים והאדום מתחלף בירוק בהיר. יש ימים שאני מצליחה . אשכרה מצליחה לקחת פיקוד ולהיות יכולה לעשות כל מה שאני צריכה ורוצה. ויש ימים שאני מצליחה רק מה שאני רוצה ויש ימים שאני לא רוצה. לא רוצה להצליח, לא רוצה לנסות, לא רוצה להרגיש. אלו הימים שאני הכי משימתית בהם. אני מציפה את עצמי ברשימה מעשית, ובורחת מכל חיבור עם מה שקורה לי פנימה. ככל שהשגרה מזדחלת , ואני פוגשת מגוון של אנשים ומגוון של התמודדויות, אני מצליחה לתפוס קצת רוגע ושלווה פנימית, כי אני מקשיבה גם לקולות שיוצאים ממני החוצה ולא רק לאלו שמנקרים בי עמוק בפנים. וזה העניין עם לב שבור. הוא דורש בו זמנית הזרמת דם פנימה והחוצה. מינון לא מדוייק שובר את הסדקים הפצועים , חוסר שליטה בזרימה מציפה את כל החדרים, לחץ חזק מדי שובר את כל המחיצות. אף פעם אין מספיק חמצן בפנים להתמודד עם כל הרגשות. לפעמים לשבת מול הים ולחשוב ולקחת תמונה של גלים מתנפצים עוזר לי להישאר שלמה גם כשהכל מכה בי ולפעמים לשבת מול הים ולחשוב מאיים כל כך ומטביע אותי ברחמים עצמיים עכשיו הסתיו והימים מול הים קצת יותר נעימים וגם בלילות בריזה נעימה מנשבת ונכנסת בין הסדקים. כי זה העניין עם לב שבור. כשהכאב מצליח לצאת בין הסדקים נשאר מקום לתקווה.