יערית יאיר

חשבתי שאני יכולה להכין עוגה ביום רביעי כדי להרגיש שאני ממש מסוגלת לזה לבשתי את הסינר עם הפסים האפורים, זה שלא מוכתם באקונומיקה, ופתחתי את המחברת. פעמיים. כי לא מצאתי את המתכון בפעם הראשונה... 1/4 כוס קמח – קטן עליי, יש קמח מנופה במקרר, 2 בננות בשלות – קטן עליי לגמרי , חצי מדף במקרר מלא בבננות שלא אכלנו בזמן 100 גר' שוקולד מריר חתוך גס – אני אוהבת לקצוץ שוקולד, זו תרפיה טובה עבורי כפית אבקת אפיה- שטויות, מי מודד עם כפית, שפכתי שקית כנ"ל סוכר וניל עם הסודה לשתיה הייתי מדוייקת וגם עם 1/2 כוס השמן. לגבי 1/4 כוס סוכר חום – החלפתי בלבן ועם הקינמון התפרעתי כי זה ריח מנחם שמתפשט לי בבית ואני אוהבת את זה. לערבב במיקסר- קל, קשה לי עם מטרפה ידנית.. ולשפוך לתוך 2 אינגליש קייק- לא ראיתי בכך צורך, הבלילה היתה מעטה. והעוגה נשרפה. כמובן אחרי שהיא לא הצליחה להיות אפויה כמו שצריך והארכתי שוב ושוב את הטיימר. חשבתי שאני יכולה להכין עוגה ביום רביעי ועכשיו אני צריכה לחשוב מתי אני אוכל להכין שוב כדי שתהיה לנו עוגה לשבת.. המחשבות נדדו מהדלפק במטבח לגיגיות הכביסה וקיפלתי 4 גיגיות שישבו שם כל השבוע כי לא הייתי מסוגלת לגעת בהן כמו גם הכלים שחיכו לי במקרר מהשבוע שעבר, סופסוף פונו ונשטפו והבגדים שמילאו את המיטה הריקה שלצידי לבסוף סיימו להתגלגל מקצה לקצה וחזרו למקומם בארון התליה. כי זה העניין עם לב שבור. יש משימות שאת יכולה לעשות , יש משימות שאת לא יכולה לעשות , ויש כאלו שאת חושבת שאת יכולה לעשות ומגלה שלא. ויש כאלו שכשאין לך ממש ברירה את מצליחה לעשות. בשעון החכם שלי יש מדד שקופץ לי כל בוקר – איכות השינה. מלילה ללילה המספרים שם עולים והאדום מתחלף בירוק בהיר. יש ימים שאני מצליחה . אשכרה מצליחה לקחת פיקוד ולהיות יכולה לעשות כל מה שאני צריכה ורוצה. ויש ימים שאני מצליחה רק מה שאני רוצה ויש ימים שאני לא רוצה. לא רוצה להצליח, לא רוצה לנסות, לא רוצה להרגיש. אלו הימים שאני הכי משימתית בהם. אני מציפה את עצמי ברשימה מעשית, ובורחת מכל חיבור עם מה שקורה לי פנימה. ככל שהשגרה מזדחלת , ואני פוגשת מגוון של אנשים ומגוון של התמודדויות, אני מצליחה לתפוס קצת רוגע ושלווה פנימית, כי אני מקשיבה גם לקולות שיוצאים ממני החוצה ולא רק לאלו שמנקרים בי עמוק בפנים. וזה העניין עם לב שבור. הוא דורש בו זמנית הזרמת דם פנימה והחוצה. מינון לא מדוייק שובר את הסדקים הפצועים , חוסר שליטה בזרימה מציפה את כל החדרים, לחץ חזק מדי שובר את כל המחיצות. אף פעם אין מספיק חמצן בפנים להתמודד עם כל הרגשות. לפעמים לשבת מול הים ולחשוב ולקחת תמונה של גלים מתנפצים עוזר לי להישאר שלמה גם כשהכל מכה בי ולפעמים לשבת מול הים ולחשוב מאיים כל כך ומטביע אותי ברחמים עצמיים עכשיו הסתיו והימים מול הים קצת יותר נעימים וגם בלילות בריזה נעימה מנשבת ונכנסת בין הסדקים. כי זה העניין עם לב שבור. כשהכאב מצליח לצאת בין הסדקים נשאר מקום לתקווה.

אחרי החגים הגיע וזה הזמן לפרוע את הצ'ק. עבור מי שכמוני אוהת לחלק צ'קים בנדיבות זה רגע קצת "מאיים"... השאלה המנקרת: האם יהיה כיסוי לכל הצ'קים שפיזרתי ?? למזלי הפסקתי לעבוד עם צ'קים מזמן והכרטיס שלי מספק לי ביטחון "מיידי" בקופה.. אבל די עם הציניות ! הגיע הזמן להעתיק את המילים וההבטחות מלוח ליבי אל לוח מוחשי שיהיה למול העיניים כי עכשיו צריך לממש את כל מה שביקשתי לעצמי והבטחתי לעצמי לשנה טובה. לא אלאה אתכם, תופתעו זה יהיה אולי הטור הכי קצר ששלחתי, ההבטחות שלי לעצמי השנה מאוד ממוקדות.מאוד מתומצתות. הבטחתי לעצמי רק הבטחות כאלו שאני יודעת שאם אעמוד באחת - תמונת החיים שלי תשתנה לטובה מאליה. אני כותבת אותי על הלוח הזה , ומצרפת את התמונות שאספתי בתקופה האחרונה ותוכלו בעצמכם לראות את ההלימה והיופי בין משאלות הלב, לבין מה שהעיניים תפסו, וממילא הנשמה והנשימה מתרחבים. אני מבקשת לעצמי השנה - להבין שאור וחושך מתערבבים בי ומשתמשים בי בערבוביה הזו כדי ליצור עולם חדש. להאמין שמתוך התוהו ובוהו הזה עוד ייברא לי ובי עולם חדש ויפה. לזכור את הכח של קרן אור קטנה להפיג חושך גדול. לזכור שעין טובה משנה את התמונה. שנזכה.