בעין טובה

ירושלים בכניסה לעיר, באמצע נסיעה בכביש סואן ועמוס הוויז הפסיק לעבוד. אני נמצאת בנתיב אחד מתוך ארבעה, לא מכירה את הדרך, אמורה לדעת איך אני ממשיכה מכאן. הצפצופים מכל צד לא עזרו לי להחליט, אבל בכל זאת לחצתי על דוושת הנסיעה. החלטתי לסוע ישר. פשוט ישר. אין לי מושג גם ככה מה הכיוון. תוך כדי שאני מזדחלת על 10 קמ"ש , ורכבים עוקפים מימין ומשמאל , אני מנסה ללחוץ על המסך, אולי זה יעורר אותו שם לחזור להראות לי את המסלול הנכון. וחשבתי לעצמי שזה היה נחמד אם היתה לי צ'קלקה דמיונית כזאת שהייתי יכולה להושיט יד ולהניח דרך החלון על גג הרכב , וכל הנוסעים איתי בכביש היו יודעים שאני לא יודעת את המסלול. והיו נרגעים מהלחץ והעצבים והצפצופים, ואולי גם מתקרבים ושואלים אותי לאן אני רוצה להגיע והיו נותנים לי את המסלול הנכון .. הייתי בוחרת לה צבע כתום.. הכתום הוא בין לבין כזה... בין האדום העוצר בהחלטיות לבין הירוק שיכול לפעול בחופשיות. וזה היה הופך סימן מוסכם כזה. כמו שכחול זה משטרה ואדום זה הצלה וחירום אז כתום יהיה לאלו שמחשבים מסלול מחדש וצריכים כמה דקות של שקט כדי להבין לבד, בעצמם את הדרך. ועד חשבתי איך החיים היו יותר פשוטים לפעמים אם הייתי יכולה לזהות מי מתלבט , לעצור לידו, לפתוח חלון, לזרוק תובנה או שתיים , ולהמשיך... ואיך היה לי כיף לקבל תובנות כאלו בעצמנו מפעם לפעם. ועד שדמיינתי אותי נוסעת עם הצ'קלקה הדמיונית שלי , הוויז חזר לעבוד וכמובן שהייתי צריכה לחזור את כל הדרך חזרה כי בחרתי בנתיב הלא נכון אל היעד...

יום שישי, ערב כיפור תשפ"ה , 5:30 השעון המעורר מצלצל. מתעוררת, מתארגנת, מניחה על קצה המיטה בגדי הליכה, ולידם על הרצפה את נעלי הספורט. נכנסת חזרה למיטה לכמה רגעים של התאפסות, גם ככה ממש ממש חשוך בחוץ וזה חושך שקצת מפחיד אותי יותר מהחושך בשעות הערב בשביל לצאת להליכה בחוץ. לפתע נשמע בום חזק בעוצמתו. יותר מהרגיל. משהו מפחיד. מחפשת באינטרנט, לא רואה שום איזכור לפעולה חריגה באזורנו. דקה לאחר מכן נשמעת אזעקה בקול שחודר את השקט המיוחל של הבוקר המיוחד הזה. ממ"ד. ואני נדרשת לצאת מהפחדים שלי , ולהרגיע את הפחדים של הילדה הקטנה שלי. והילדה הקטנה שבתוכי אומרת תודה לה' על הנס הזה , הקטן, שעיכב אותי במיטה לעוד כמה דקות של שקט... ואני משתפת את התודה הזאת בקול בממ"ד. וכולם מודים איתי. והמחשבות שלי מתנתקות. ועולות בי כל אותן תודות קטנות על רגעים של "כמעט".. ואני מבקשת בליבי סליחה מבורא עולם שלפעמים, או רוב הפעמים אם להיות כנה, הרגעים האלו היו שקופים בעיניי. אותן תודות קטנות על רגעים של ביחד עוטף , מחבק ומגן ואני מבקשת בליבי סליחה מבורא עולם שלפעים לא הערכתי את העוצמה של ההגנה הזאת, ואת החוסן שהיא בונה בי. אותן תודות קטנות על רגעים פשוטים של חיוך, של פחד מתפוגג, של הבנה קטנה שאנחנו חלק ממשהו גדול רגעים כאלו שמרכיבים את היומיום האפור הזה שלנו , ומיד אני מבקשת סליחה בליבי על שקראתי לשנה העצומה הזאת יומיום אפור. על רגעים שלא הייתי מספיק חשופה לחסד ולטוהר , לגבורה ולזוהר של כל מה ומי שמתהלך סביבנו, בינותינו, בשבילנו בשבילי החיים, למען החיים, ועל אלו שהשאירו אחריהם חיים. הסליחות האלו מכסות את כל הסליחות האחרות שאני צריכה להיות מבקשת מחילה בעבורן. סליחה על כובד הלב סליחה על קהות העין והרגש סליחה על האנוכיות הזאת שלפעמים אני מתעטפת בה באמתלות שונות ומשונות סליחה על מילים כאלו ואחרות שאמרתי ועל אלו שלא.. סליחה על מחשבות שיצרו מציאות שלעיתים לא היתה רצויה סליחה על שמנעתי ממחשבות אחרות ליצור עבורי מציאות שונה סליחה על כל מה שלא עשיתי בעיקר כדי להיות טובה יותר עבורי, עבור משפחתי ועבור עמי. והמחשבות האלו מתערבבות לי עם תודות על מה ומי שאני יחד ולמרות ועל אף הכל. וכל המחשבות האלו בממ"ד בערב יום הכיפורים תשפ"ה בשעת בוקר מוקדמת חיברו אותי מהווה המתיש הזה שלנו לעָבָר המנצח, הגאה, המחובר בנצח עם תפילה חזקה לעתיד מלא בסליחה, מחילה וכפרה לחיים טובים ולשלום. תגידו אמן.