בעין טובה
יערית יאיר - צלמת
PHOTO BY EDI ISRAEL
זאת אני
נעים להכיר, שמי יערית ואני צלמת בעין טובה.
אני מצלמת ארועים, תדמית, משפחות בטבע ויש לי סדנאות צילום.
אני משלבת בצילומים שלי התבוננות והעמקה על הטוב שקיים בכל אדם, בכל דבר.
ויש לי את היכולת והכישרון לבטא את הרגשות של המצולמים שלי.
סדנאות הצילום שלי משולבות בכלים מעולם הפוטותרפיה כדי שגם אתם תדעו ותוכלו לבטא את הרגשות שלכם.
מדברים עליי
בלוג
שעת בוקר סבירה. לא מאוד מוקדמת אבל לא מאוד רועשת.. אני והקפה שלי, בפינה הקבועה. יחד איתנו תמיד נדחפת לה גם מחשבה אחת או שתיים.. אני מחבקת אותן, את המחשבות, יחד עם הקפה של הבוקר. יש משהו בחיבוק של כוס קפה שכמו מדליק לי כפתור במח והרבה מילים מתחילות לזרום .. יש משהו בהתכווננות הזאת של השקט שלפני לגימה חמה ומרגיעה. זה יכול להיות בבוקר, זה יכול להיות בערב, או בין הערביים. בצהריים זה לא קורה. משהו בנפש לא ממש רגוע בין משימות של עבודה בית חיים וילדים...אז המחשבות שלי עסוקות במיוחד , הן צריכות לפקח על ההגשמה שלהן במציאות בשעת צהריים... יש מקומות מיוחדים שהקפה בהם ממלא את כל החושים יש מקומות סתמיים שהמחשבות שלי ממלאות את כל החלל ויוצרות לי סביבה מיוחדת להיות בה ויש מקומות סתמיים עם קפה סתמי ומחשבות סתמיות אבל החברה שאיתי פותחת את כל המנעולים והמילים יוצאות בשצף... אז הבוקר, בשעה סבירה , לא מוקדמת ולא מאוד רועשת היה בוקר רגיל כזה, בשולחן הגינה שלי הקבוע, ומשהו בי רצה ממש להיות בנחת, להיות נוכחת.. פתחתי את "הדלת" ובלי ששמתי לב נדחפו כמה מחשבות . אחרי שחיבקתי אותן חזק, החלטתי לשלוח אותן לקבוצה שאני מלווה לאחרונה בתהליך קבוצתי דרך פוטותרפיה . קבוצה של סבים וסבתות שכולים מהמלחמה הנוכחית. יוזמה נהדרת של אגף הרווחה בעיריית אשקלון. סבים וסבתות שב 7 לאוקטובר (וגם קצת אח"כ) חרב עליהם עולמם. וכך שלחתי להם יחד עם הקפה של הבוקר : סוף שבוע העולם שבחוץ מתחיל להירגע העולם הפנימי זה שבנינו לבד וביחד מתחיל לקבל מקום משמעותי זה זמן להתבוננות להסתובב במרחבי הבית ולתת מגע לפינות קטנות שלא הגענו אליהם במהלך השבוע. להוריד שכבת אבק דקה ולהתפיח כמה כריות, שיהיה יותר נח להתרווח.. זה זמן להתבוננות להסתובב בחדרי הלב ולתת מבט מאיר לפינות קטנות שהיו חשוכות במהלך השבוע. להוריד שכבת הגנה דקה ולהתפיח כמה רגשות מעוכים, שיהיה נח ל להתרווח... ואחרי שהסתובבנו והתבוננו וסידרנו והורדנו והתפחנו והכנסנו אור נפתח את העיניים ונביט דרך הסדקים של הלב השבור הזה במבט טוב ומיטיב על מה ומי שנמצא לידנו. ואולי אפילו נצליח לצלם את המבט הזה ולקחת אותו איתנו הלאה לימות השבוע העמוס הרועש הקרוב...
פעם למדתי לימודי ים... ככה התפתחה לה שיחה אקראית סביב תמונה של סירה בים. אני חושבת שמי שמבין את הים מבין את החיים – חיזקתי את המלומד. למה הכוונה ? נשאלתי בתשוקה ללמוד עוד על העומק האינסוף הזה הקרוי "ים" .. ההבנה שיש ימים שהים רגוע והגלים בסדר מופתי נעים אחד אחרי השני , שומרים על קצב יחיד, קוצפים קצף ייחודי , ומתגלגלים לאותו הקו בעדינות ההבנה שבימים סוערים יש לך 2 אפשרויות בלבד – לגלוש על הגל בשליטה מלאה או להוריד את הראש תחתיו ולתת לו לעבור , כל אפשרות אחרת יוצרת מאבק, מרסקת אותך וכואבת לך בכל הגוף ההבנה שכל הגלים כולם, השקטים והסוערים , שואפים לחוף, ליציבות, לשקט, לשלווה ההבנה שכמה שאתה רואה בעיניים יש עוד ים שלם שלא נגלה לעיניך וגם לא ייגלה לעולם ובאמון מלא אתה יודע שהוא פשוט ישנו וממלא את העולם ההבנה ש 70% מהעולם הוא ים תופסת גם בעולמות הנפש ההבנה שאתה יכול לשבת יום שלם ולהתבונן בו על גליו השקטים והסוערים , על המערבולות והאדוות , בזריחות ובשקיעות ההבנה שכל אחד מאיתנו ברגע אחד בזמן לפחות הוא חוף יציב עבור מישהו שהגלים שלו סוערים או שקטים ומבקשים יציבות ההבנה שכל אחד מאיתנו ברגע אחד בזמן לפחות יודע אם עליו עכשיו לשלוט בגל הזה שבא עליו או שאולי פשוט בכוחותיו להוריד את הראש עד שהגל יעבור כל ההבנות האלו ועוד - אם הבנת אותם הבנת את החיים. חתמתי את השיחה. בעדינות הכנסתי את התמונה חזרה לשקית. רגע לפני שהכנסתי אותה לתיק הצצתי פנימה ולחשתי לעצמי: נראה שלפי ההבנה שלך את המצלמה תפסת רגע מאוד יפה שפתח לך ים של מחשבות ושיחה מאוד עמוקה על החיים, ונראה שלפי ההבנה שלך את הים את ממש מבינה את החיים , אבל נשמה, תמיד שימי לך בתיק קרם הגנה למקרה שלא הבנת את השמש...
לאחרונה חזרתי אחורה במנהרת הזמן. פעם אחת חזרתי בה כדי לצלם תמונות יפות שיזכירו לי רגעים קסומים של עבר, הווה ועתיד ואיך הם משתלבים בנשימה עצורה בתמונה אחת. ופעם אחת חזרתי בה בעקבות הודעה באחת הרשתות החברתיות. מישהי ביקשה את מספר הטלפון שלי והתקשרה. וכך היתה השיחה. "את לא זוכרת אותי , אבל את היית מורה שלי במקום X " (חשבון מהיר- 20-22 שנים אחורה בזמן) "אוקיי, מחילה, לא זוכרת" "ואת היית דמות שהשפיעה עליי מאוד" נחנקתי מהתרגשות. "אני? וואוו, את מרגשת אותי, תודה רבה". והבחורה המשיכה וסיפרה כי היא לומדת כרגע תואר שני בתחום מסויים ונתבקשה לעשות עבודה על דמות שהשפיעה עליה בחיים. והיא בחרה בי. היא בחרה בי !! ואני לא הפסקתי להתרגש ולהצטמרר ... ושאלתי על מה ולמה ולמרבה הפתעתי היא ציטטה לי משפטים שלי, שאני אמרתי לה, שחיזקו אותה באותה התקופה ולאורך השנים. 20 שנה אחורה במנהרת הזמן. לא זכרתי מילה. אבל זה נשמע כמו משהו שמתאים לי להגיד. אני משתפת אתכם לא כדי שתגידו לי איזה תותחית את, משפיענית אמיתית. לא. אני משתפת כדי שנדע כולנו שלמילים ולמעשים שלנו כאן בנקודת הזמן הזאת - יש משמעות. יש השפעה. בין אם היא נראית לעין או מורגשת בלב ובין אם לא. ואולי בעיקר אם לא. כי כמו שאני הלכתי לאחרונה במנהרות ישנות , כל אחד בעולם הזה קצת חוזר אחורה בזמן לרגעים , לנקודות, למילים , למעשים, לתחושות שגרמו ללב שלו לרעוד ולצהול, שנתנו לו כח להמשיך וללכת במנהרת חייו עוד צעד, עוד קצת לזקוף קומה, עד לרגע ההוא בו אתם תיפגשו שוב בשיחת טלפון שתגלו שאתם משפיענים. ואולי לא תגלו לעולם. והשיחה הזאת הולכת איתי כל השבוע. ומהדהדת בי בלב ובראש. ונותנת לי כח לעוד צעד, לזקוף עוד קצת קומה, ולקבל על עצמי עוד יותר, בלי נדר, להתמקד בטוב, להיטיב מבט ללב של מי שמולי בכל הזדמנות לעשות את הכי טוב שאני יכולה בכלים שלי להיות מודעת עד לשד עצמותיי ולהוקיר תודה על כל הטוב שיש לי בחיים (ואתם כבר יודעים שאני מאמינה שלכל אחד יש טוב בחיים שלו, בתחפושת כזו או אחרת) ולהפיץ את זה הלאה. להיות משפיענית. כן, אני משפיענית. וגם אתם.
