בעין טובה
יערית יאיר - צלמת
PHOTO BY MIKI PORAT
זאת אני
נעים להכיר, שמי יערית ואני צלמת בעין טובה.
אני מצלמת ארועים, תדמית, משפחות בטבע ויש לי סדנאות צילום.
אני משלבת בצילומים שלי התבוננות והעמקה על הטוב שקיים בכל אדם, בכל דבר.
ויש לי את היכולת והכישרון לבטא את הרגשות של המצולמים שלי.
סדנאות הצילום שלי משולבות בכלים מעולם הפוטותרפיה כדי שגם אתם תדעו ותוכלו לבטא את הרגשות שלכם.
מדברים עליי
בלוג
זה היום השני של הקיץ, ביום הראשון שלו הייתי עסוקה בשעות האלו. החלטתי ללכת בעקבות השמש. הימים ימי תמוז, שעות האור ארוכות מאוד, לקחתי מצלמה ועדשה שאני בקושי מוציאה מהארון כי היא כבדהה לי .. ויצאתי יחד עם הלב השבור שלי בעקבות השמש. שמחתי לגלות שהטבע לא מאכזב . לא אותי ולא רבים שבאו בעקבות השמש לנשום קצת ים ושמיים בסופו של יום קיץ חם. להסתכל על השמש ולשאוב ממנה כח לזרוח למרות שעכשיו היא שוקעת. להסתכל על האנשים סביבי ולהבין שלכולם יש תיק עם כאב שמתפורר אל מול השמש ונעלם בים הרחמים , התפילות והבקשות. להסתכל על הים ולהודות על הגלים , ועל היכולת לנוע , על מציאות שמאלצת אותי לגדול ולהתפתח ולזרום ככה עם כל החול והקצף והגלים. זה היה היום השני של הקיץ, ביום השלישי כבר הרגשתי יותר טוב. צירפתי לכם קצת תמונות בעקבותיי בעקבות השמש... אם אתם באזור - תמיד טוב לנשום את זה ב LIVE אבל לפעמים גם תמונות עוזרות
אני ויעלי עומדות בממ"ד של ההורים שלי מחובקות חזק. מוצאי שבת , הרבה אחרי שיצאה השבת , אנחנו יושבים בחצר עם קפה. נשמעו שני פיצוצים חזקים, כולנו קפצנו בבהלה, יעלי נכנסה לנוהל חירום ורצה לממ"ד. בדרך לממ"ד אני שולפת את הנייד, מרפרפת, אין התראות של צבע אדום בשום מקום, כנראה פיצוץ ממקור אחר ... אני מפחדת, היא אומרת לי גם אני , אני עונה לה. אני מחבקת אותה אליי חזק חזק , מלטפת את הראש ומזמזמת לי *...תתארו לכם עולם יפה פחות עצוב ממה שהוא ככה ... אחרי כמה נשימות חזקות מחובקות , אנחנו משתחררות וחוזרות לחצר, לקפה... בשבת המחשבות נדדו לי על כל מיני דברים ... אמרתי לילדים שאני ממש מקווה שגוגל יפתחו איזה צ'יפ שיוכל לקרוא מחשבות ולכתוב אותם כי בשבת זה זמן של שקט ובאות המחשבות הכי טובות ... מהמקומות הכי נקיים. אין כמו השקט של שבת בבוקר, הציוץ של הציפורים נשמע יותר חד, יותר מדוייק, והכל הכל זורם בנחת מושלם. כמו אין הבדל בין חירום לשגרה, לשבת בבוקר יש את השקט המיוחד לו. והמחשבות שלי רצות ... וחשבתי לי איך כל אחד הוא עולם. ובעולם יש מלא ארצות , ואיך כל ארץ מתגלה לי במיוחדות שלה בעולם שלי ואני מזמזמת לי מנגינה... ועוד אני חושבת שלפעמים אנחנו נודדים בתוך העולם הפנימי מארץ לארץ ואני מזהה שיש בתוכי ארצות מפותחות מאוד , שם הדברים מתקדמים קדימה בקצב מסחרר ובהרמוניה מושלמת, ויש בתוכי ארצות שהן כמו מה שאנחנו מכנים "עולם שלישי"...שם הכל זוחל לאט, והזמן עוצר מלכת יש בתוכי ארצות חדשות ויש עתיקות עתיקות , יש כאלו שמתעקשות לשמור על אופיין ויש כאלו הדורשות להתחדש, וכשארץ מסויימת בתוכי רוצה להתפתח "ולעלות קומה" יש בתוכה הרבה שבילים ,יש הרבה אפשרויות ,הרבה מסלולים , עם חלוקה כמו בעולם שבחוץ: למטיבי לכת , מטיבי שבת ומטיבי לסת... והבחירה באיזה מסלול ללכת תלויה בהתבוננות שלי ושוב עולה בי אותה המנגינה ממקודם אבל עכשיו אני פנויה להקשיב לה... *...אם לא נאט , לא נביט , לא נשים לב לפרטים לא נגיע לארץ חדשה... וחשבתי לי שזה בדיוק מה שעושה הצילום לנפש שלי , לארצות שבתוכי, למחשבות שלי ולהחלטות שלי בבחירת המסלולים בארצות חדשות ישנות ... הצילום מעניק לי את האפשרות לעצור, הצילום מעניק לי את ההזדמנות להתבונן , הצילום דורש ממני לשים לב לפרטים ... בלי זה אי אפשר להגיע לארץ חדשה ... ובין הדמיונות לעולם יפה , פחות עצוב ממה שהוא ככה ובין ההזדמנות להתבונן כדי להגיע לארץ חדשה מפרידה רק החלטה . וכשפסקול חיי יתנגן בי שנית , אני בטוחה שתהיה בי ארץ חדשה ואהיה אני עולם יפה, פחות עצובה ממה שאני ככה .. * תודה לשלמה ארצי על המילים המופלאות והלחנים היפים צירפתי כמה תמונות שאני חשבתי שהן קשורות למילים, מקווה שגם אתם.. ואם אתם מעוניינים להצטרף אליי לזמן שמאפשר עצירה והתבוננות תשאירו לי סימן... 052-6070036
אני זוכרת מה גרם לי לצאת מהספה אי-אז אחרי השביעי באוקטובר. הייתי המבוגר האחראי היחיד בעורף. בעלי ושלושת ילדיי הגדולים היו בחזית. כל אחד בגיזרה אחרת, בתפקיד אחר, בעולם אחר. לא ידעתי איפה לשים את המחשבות שלי. ושתי הקטנות-גדולות שלי איתי. באחריותי. בלבד. והכל הלך ונהיה כבד. כי זה יום ועוד יום ועוד יום. אתם זוכרים את זה, כל אחד מאיתנו יזכור וינצור את זה לנצח. היום , אני יודעת להגיד שקפאתי. על הספה. פְרִיז אֵנְד פוּד פוֹרְאֶבֶר ככה נראו הימים, הלילות, השבועות, השבתות חשבתי שככה ייראו חיי עד לקץ הימים. (זאת הרגישה לי מלחמה של קץ הימים) אחרי הפְרִיז בא הפְלַיִּיט. הוא בא מהר. אני טייסת טובה. מתעופפת סדירה יש לי מיליון שעות טיסה בשבוע בשגרה, אז ברור שבחירום קץ הימים הייתי על פְלַיִּט אוטומטי חופשי באוויר. ובאופן מפתיע שמי ניצן הי ריקים מטילים. רק הדי הפיצוצים נשמעו בלי סוף. פְרִיז , פְלַיִּיט ו...פוּד על הספה. פוֹרְאֶבֶר. לא הועילו כל הדיבורים על החשיבות שלי בעורף כשרוב משפחתי בחזית, על היכולת שלי לחזק את החזית בכך שאמשיך לתפקד כלים, כביסה, מטבח פעיל, יצירות בשקל וקצת זומבה לתחושה "טובה". פְרִיז , פְלַיִּיט ופוּד פוֹרְאֶבֶר. ואז, אחרי מספר דו ספרתי מבייש של ימים, רק אז הגיע הפַיִּט שלי. הפַיִּט הזה הגיע כמו שאני יודעת. עם פוּד, כמובן, אבל פַיִּט ברבאק. מאפס שליטה בחרדות ואפס יכולת להניע את עצמי מהספה למאה אחוז תזוזה, כולל יציאה מהבית, כולל הבנה של המציאות ועיבוד ההשלכות (מי זאת ???) והנעתי את עצמי - למען. (אם נמשיך עם ה- F : פוֹר...) הנעתי את עצמי למען כל מי ומה שנקרא בדרכי, בקבוצות ווצאפ יישוביות, משפחתיות, חברתיות. פשוט החלטתי לקום. וקמתי. וזה היה קשהההה אבל מכונן. כי עובדה שאני זוכרת. כל התמודדות, כל שיחה, כל רגע. כמעט. והפעם, עם כלביא, ואני כבר לביאה מתורגלת כי המלחמה, כמו במלחמה, מביאה איתה התמודדויות משל עצמה, בכלל לא מתחשבת בשק האתגרים שיש לנו גם ככה על הגב ועל הלב, וקפאתי. שוב. אבל קצת. טיפה. הגיוני. וכבר לא ריחפתי לי יותר מהרגיל והפַיִּט שלי הרבה הרבה יותר מדוייק. והרבה הרבה יותר יעיל. והפוּד לגמריי בשליטה. (לא חוכמה לכתוב את זה אחרי 3 פרוסות של עוגת בננה, אבל בננה זה בריא ;) ואם יש משהו אחד שבשבילו אני מקווה שמישהו מכם קרא עד הסוף ויקח אליו לחדרי הלב - המשהו הזה הוא להחליט לקום. כן, זה עניין של החלטה. הפְרִיז והפְלַיִּיט משתלטים. הם לא בשליטה שלנו אבל הפַיִּט כן. צריך רק להחליט. משהו.אחד. קטן. מישהו שישמח אותו שהתקשרתי או ששלחתי ווצאפ עם לב דואג מישהו שישמח לקבל הזמנה לכוס קפה קרה בשקיעה או פרוסת עוגת בננה.. קטן קטן קטן ומשם המלחמה מנוצחת ! צירפתי לכם תמונת מקום. שם הכל קורה אצלי שם אני קופאת, שם אני מרחפת, ומשם אני קמה ונלחמת. ואם יש לכם פינה כזו שעושה לכם טוב בלב- תצלמו לכם אותה למזכרת. זה נותן הרבה כח. תחזיקו איתי מעמד. אנחנו תיכף מנצחים !
