בעין טובה

מכריחה את עצמי להתיישב מול המחשב. וזה לא שלא הגעתי לכאן בימים האחרונים הגעתי , אפילו כמה פעמים, ואפילו כתבתי ומחקתי קבצים עם 500-600 מילים (ויותר..) ולא שיתפתי אתכם. לא בבלוג , לא בפייסבוק, לא בניוזלטר.. לא מתוך רחמים עליכם (טוב, אולי קצת...) ולא כי הייתי מוצפת ברחמים עצמיים (נו, אולי קצת יותר מקצת...) אלא כי התחייבתי לעצמי להיות בעין טובה, ואם אין לעין שלי איזה שהוא טוב להוסיף בעולם -עדיף שאשמור אותה לעצמי עד שהראייה שלי תתחדד מספיק. כי כאבים, אתגרים, אכזבות וקשיים יש לנו בשפע, וכל אחד שקוע בעצמו, במשימות חייו, באיסוף שברי ליבו. אבל היכולת להתמודד בצורה שונה עם הכאבים- זה באמת מוסיף פה משהו טוב בעולם. כמה פעמים נמלאתי כח ושמחת הלב ממילים שכתבתם לי בחזרה- על כמה שנדמה כאילו כתבתי את רחשי ליבכם, כמה פעמים תפסתם אותי ברחוב וחיבקתם אותי על היכולת לתת שם ומילים לרגשות, תחושות והתמודדויות שכולנו חווים אך לא כולנו יודעים להגדיר מה עובר עלינו ואיך אפשר להביט על זה בעין אחרת, טובה יותר. אז כשהכאבים מציפים אותי אני כותבת. לפעמים יש לי רק כאב להוציא , ולפעמים יש לי גם תובנות על הדרך ,על ההתמודדות, על הכלים, איזו זווית אחרת או דומה קצת רק יותר מדוייקת להביט על העולם הפנימי שלנו בצורה טובה ומיטיבה. אז מכריחה את עצמי להתיישב מול המחשב. לא בשבילכם. בשבילי. כי התחייבתי לעצמי פעם בשבוע למצוא את הזווית הזאת. לא בשבילכם. בשבילי. כדי שהחיים שלי יקבלו מבט טוב , חומל ואוהב על עצמם. על עצמי. כדי שאהיה מוקפת במילותיי שלי, בהבנה שכולנו חווים את אותם האתגרים רק ציר המבט שלנו שונה. והנה מסתיימת לה שנה , ואחת חדשה עומדת בדלת, עם נעליים מבריקות , חולצה מעומלנת , שיער מתוח, תיק מלא בחלומות, שאיפות , רצונות, תיקונים, תפילות ומשאלות ותפוח אחד רקוב מהשנה שעברה (תמיד יש משהו אחד ששכחנו להוציא מהשנה שעברה...) והיא מחכה לי , השנה הזאת, שאני אכניס אותה. ואחבק אותה ואפתח את התיק הזה שהיא מחזיקה ואוסיף עליו את כל התקוות, תפילות, חלומות ורצונות שלי. ואאמין. שיש לה מקום בתיק , לשנה החדשה הזאת, יש לה מקום בתיק גם לדפים שלי , לחלומות שלי , לשאיפות הרצונות והתיקונים שלי, לכל המשאלות ואפילו לתפוח אחד טרי שילווה אותי ויזכיר לי כי יכול מאוד להיות שבשנה הבאה אני אשכח אותו בתיק והוא יירקב אבל גם יכול להיות שלא, ובשביל הסיכוי הקטן הזה שמשהו טוב יקרה לי אם אתמסר להכניס אותה בדלת , להכניס אותה בלב, בשביל הסיכוי הקטן הזה – אני פותחת לרווחה ומחבקת – אש שנה חדשה וטובה אמנם הקדמתי את הכניסה שלך בכמה ימים- אבל אני חושבת שאני לגמרי מוכנה. אולי ציפיתם לתמונות של תפוחים... אבל יש לי רק רימונים להציע... (צולם בפרדס רימונים בשדות של גברעם)

בשבוע האחרון היינו במה שנקרא: חופשה משפחתית. המשפחה שלי שינתה צורה בתקופה האחרונה. שינתה מצב. מנחמת אותי ההרגשה שהלבבות של כולנו פועמים באותו הקצב : ארבעה ימים בצפון עם משפחה גרעינית במצב מחודש , עם משפחה מבחירה במצב מורחב, ואם לדייק: אני , במצב מורכב. החלטתי שאני הולכת על כל הקופה. הולכת על זה ובגדול. בשביל הבנות שלי. לשמור להן על המסורת המשפחתית הרחבה עד כמה שאפשר, בעיקר במקרים שבמסורת מצומצת קצת קשה לי כרגע. בשביל עצמי , לשמור על השפיות שלי , במרחב בטוח, מוכר, אוהב ומכיל. חברויות ילדות הן בעיניי משהו שהוא פרייסלס אם מצליחים לשמור עליו כל כך הרבה שנים.ואנחנו מתמידים בהצלחה. אז נסענו צפונה. ידענו שמצב המים חלש ודליל. ידענו שמצב המטיילים מוגבר וצפוף , ידענו שהחום כבד אבל פחות משבוע שעבר, מה שלא ידענו ולא שיערנו זה כמה פקקים נאכל בהלוך , ובטח ובטח שלא שיערנו לעצמנו שנחטוף כפל כפליים בחזור... למזלנו הטוב , זה לא הרס לנו את החוויה. אני חושבת שהכי היייתי עסוקה בימים האלו בלהתרכז בשני דברים חשובים ומהותיים : להתרכז בכאן ועכשיו להתמקד בטוב שיש לי בחיי והאימון הזה הוא קשה וסזיפי, כי זה פוגש אותי רגע רגע. והתזכורת העצמית הזאת... מעייפת ... אז נחתי לי קצת... והחבר'ה נהנו על חשבוני ותפסו אותי ישנה בתמונות... אני החלטתי לא לקחת את עצמי ברצינות מדי. זה עוזר לי להקליל את החיים ולהתמודד איתם ועם עצמי עם יותר חיוך.. הנה, הוכחה :