דף לבן VS מסך שחור
אם הייתי עושה ביום ראשון, את מה שעשיתי הרגע- הייתי אשה קצת יותר טובה...
השעה 10:28, יום חמישי.
הטור השבועי מתגלגל לי בראש, וממש דופק על דלתות המקלדת. רוצה לצאת לאור.
תמיד לפני שאני פותחת את הדף הלבן, אני סוגרת את כל יישומי המחשב,
משתיקה את הנייד וגם הופכת אותו.
סוגרת את הדלת של החדר, ואם מישהו דופק עליה הוא מקבל צעקה : "10 דקות שקט!".
אני לא מאפשרת לשום צליל זר לחדור לי את המחשבות ואני מעניקה להן את הכבוד שמגיע להן אחרי שבוע של התבשלות פנימית.
תבינו: למחשבות שלי -לא באמת אכפת. החיים היחידים שיש להן, והרגשות המעטים שיש להן-
הם כולם שלי !
לי אכפת.
אני רוצה לנקות את הראש, אני רוצה לשחרר את מה שיושב לי על הלב, על הלשון, על האצבע.
זה שלי מול עצמי. בלבד.
אבל השבוע , משום מה – לא נהגתי ככה.
והאמת שעבר כבר שבוע שלם ואני עדיין מתייסרת.
וזה מה שהיה.
תיאמתי פגישה עם בעלת עסק מסויים לקראת הצעד הבא בעסק שלי.
קבענו יום ומקום ושעה.
חיפשתי חניה, ואפילו שילמתי עליה.
הגעתי למקום הלא נכון, משם קיבלתי הכוונה למקום המדוייק.
כשאני בפתחה של הדלת, כאשר השעון מורה על הדקה המדוייקת שקבענו
(אני מכבדת זמנים של אחרים ותמיד מדייקת בזמנים)
כשאני בפתחה של הדלת , הוא מזמזם. הנייד.
הודעה מלקוח פוטנציאלי. הוא רוצה פרטים, ומחיר והסבר וכו..
אני כבר עם היד על הדלת החצי פתוחה, כבר נפנפתי לשלום מול האשה שקבעתי איתה,
חייכנו אחת לשניה.
עצרתי שם, על הדלת , וכתבתי : אני נכנסת לפגישה, אשמח שנדבר ואתן לך את כל המידע בעוד כשעה.
כמו שאתם יודעים – הכותבת הינה... צלמת. ולא מנתחת חירום.
הלקוח מצידו – ממשיך ושואל : אם רק תוכלי לענות לי על זה וזה...
ואני מוצאת עצמי – עונה.
ועוד שאלה, ואני עונה.
ועוד אחת ועוד אחת.
אני מסתכלת על המסך , מסתכלת לתוך עצמי , ונשטפת בבושה גדולה.
לאחר שכתבתי שאני נכנסת לפגישה עניתי לו על עוד חמש שאלות !!
כשאני כבר בפתח הדלת, והאשה יושבת מולי !
איזה בושות.
תראו, לא מדובר ביותר מדקה וחצי.
אף אחד לא כועס על איחור של דקה וחצי.
אני בטוחה שהאשה מולי לא שמה לב בכלל לעניין הזה.
היא בטח ענתה להודעות שחיכו לה בין הפגישות.
זאת אני, מול עצמי.
שיכולה לעשות מול דף לבן מה שהרגשות שלי חפצים,
אבל מול מסך שחור קטן הולכת לאיבוד בין מה שטוב ומה שלא.
נשאבת לתוך דמיון שהתשובה הקטנה הזאת שתינתן כאן ועכשיו תחרוץ גורלות.
נשאבת לתוך ה"עונג הרגעי" המטופש הזה שמישהו זקוק לי ורוצה לדבר איתי בעוד מי שאני זקוקה לה
יושבת מולי וממתינה שהדלת תיפתח עד סופה ואכנס בה.
נכון לכתיבת שורות אלו, הלקוח המיועד עדיין מתכתב איתי בשאלות פעם ביום.
העסקה לא נסגרה.
אבל למדתי את הלקח.
אני מרחיקה את הנייד כשאני מחליטה שנגמר לי הערב עם העולם החיצון ואני מתרכזת עכשיו במשפחה.
אני מרחיקה את הנייד כשאני מחליטה להיות אמא במשרה מלאה ולשים בצד את כל העולם. על כל ההצעות המפתות האישיות והעסקיות שהוא מציע לי.
או שאני חושבת שהוא מציע לי.
ואני מבטיחה לעצמי. קבל עם ועולם (זה הרבה יותר מחייב )
לעולם לא לתת עדיפות למסך הקטן השחור על פני ניצוץ העיניים ודופק הלב.

פרוייקט 365 - שבוע שמיני
יש לי חוב אליכם משבוע שעבר- תמונת יום חמישי. לבושתי - לא צילמתי באותו היום אפילו לא תמונה אחת.
הפסקתי להילחם בזה כשהבנתי שזה חלק מהחיים.
התמדה היא עניין קשוח. ועייפות החומר מתחילה להיות מורגשת.. במיוחד בימים שאני לא יוצאת מהבית..
להסתכל על כל הפעמים שכן מצליח- הרבה יותר מקדם מאשר להסתכל על יום אחד שלא הצלחתי.
כל התמונות שתראו כאן (גם הפעם) צולמו בסלולרי.
ואם בא לכם לדעת גם למקסם את המצלמה של הסלולרי שלכם, מוזמנים ללמוד איתי.
לחצו כאן לעוד פרטים.
יום #1
כדי לעודד את עצמי להחזיק מעמד עם תוכנית תזונתית שאני מחוייבת אליה כבר יותר מחצי שנה- עוזר לי לצלם את ההשקעה שלי בעצמי. רווח כפול. גם תמונה וגם עידוד. אפילו שהתמונה מטושטשת :)

יום #2
נפגשתי עם חברות עצמאיות לפיקניק ביער. התרגשתי לגלות שלמרות שאני לא אוהבת את כל עניין הפיקניק (מי אוהב לסחוב את כל הבית בשביל ארוחת בוקר?) , דווקא יצא לי לא רע :)

יום #3
במפגש השבועי עם התלמידים עבדנו על השתקפויות... תמונה שצילמתי כהדגמה ואני מאוד אוהבת את מה שיצא..

יום #4
חצי שעה לפני השקיעה חשבתי שתהיה פה שקיעה מיוחדת .. לא יכלתי לצלם את השקיעה עצמה אבל אני שמחה שזיהיתי נכון :)

יום #5
הטור הזה נכתב בחמישי בבוקר... את תמונת יום חמישי - אצרף לטור של השבוע הבא ...
השבוע אין לי הרבה תמונות שצילמתי...הימים עפו לי מעניין לעניין..
ובאמת הדקות האלו של הצילום שהן המרגוע שלי - חסרו לי השבוע.
מבטיחה בשבוע הבא להשלים את החסר...








