שיפוטיות inside-out
שיפוטיות inside-out
איזה צעקות. איזו נימה מזלזלת. איזה מילים קשות.
"תשאירי את השיפוטיות בחוץ".
אבל הצעקות האלו חזקות והנימה הזאת מרסקת והמילים האלו נחצבות בנשמה
"תשאירי את השיפוטיות בחוץ", אני ממשיכה ושומעת.
שעת אחה"צ מאוחרת. אני יושבת בחניה של חנות שכונתית באחת הערים הקרובות
עצרתי בין פגישות לקנות קצת מתוקים להתרעננות.
הודעה שנכנסה לי בנייד מאלצת אותי להתעכב ברכב עוד כמה דקות מעבר למתוכנן.
ואני שומעת צעקות.
ונימה מזלזלת.
ומילים קשות.
ופתאום חיוך של ילד רץ מהחנות לכיוון הרכב.
השיפוטיות שלי קצת נרגעת.
עד לצעקה הבאה.
נעלם החיוך.
ילדים מקללים.
בתוך רכב.
בחניה של חנות שכונתית.
והשיפוטיות שלי לא רוצה להישאר בחוץ. היא דופקת חזק על חלונות ליבי.
ואני מתאפקת שלא לדפוק בחוזקה על חלון הרכב שלידי.
והנימה משפילה, והמילים נוקבות.
אמא, חומלת, אוהבת, דואגת. הגיעה איתם לחנות.
וצעקות בתוך הרכב, ומילים מיורטות כמו טילים ללא מטרה.
אבל הן פוגעות. שלושה פצועים לבביים ספרתי מבעד לחלון הכהה.
שלושה פצועים.
וחיוך אחד שרץ מהכניסה לחנות ונעלם בשאגה בכניסה לרכב.
והשיפוטיות שלי כבר על הקצה.
והסיפור האחר מתחיל להתנגן.
עבר עליה יום קשה, שלושה קטנים בבית בבידוד ועוד אחד שובב שרק היה צריך לצאת להתאוורר.
ואולי היא בכלל … ואולי הם בכלל… ואולי את לא יודעת כלום.
והשיפוטיות דופקת - שלושה פצועים ועוד חיוך אחד מאודה.
והסיפור השני כבר נכתב …גם לך יש ימים ורגעים של חוסר שליטה.
ברכב, בחניה של החנות השכונתית.
השיפוטיות שלי מרימה גבה.
ואני רואה אותה מפשילה שרוולים.
והצעקות לא נחלשות.
למה היא לא נוסעת, אני מדברת עם השיפוטיות שלי. אני מזמן הייתי נוסעת.
והשיפוטיות שלי ממשיכה להפשיל שרוולים - יש לה זרועות ארוכות מכוסות היטב, כדי שלא יראו שהיא מסתובבת איתי.
פעמיים ברצף שמעתי השבוע- תשאירי אותה בחוץ. אז קצת כיסיתי אותה כשהיא התגנבה בערב, באמצע שיחה כואבת שלי עם עצמי על הא ועל דא ועל מה שאני רוצה או עושה או …
הדעת שלי מוסחת , הצעקות נמהלות בצעקות וקללות של ילדים.
פתאום דפיקה על שמשת הרכב.
החונה.
דממה.
"גברת, שכחת את המפתח בחנות".
חיוך, "תודה".
טרטור מנוע,
שקט.
נסעה.
ונשארנו שם בחניה אני והשיפוטיות שלי.
ולא ידעתי איך לעבד את השעה הארוכה הזאת עד לכתיבת השורות האלו.









