אני מתכוונת לזה ברצינות - תישענו אחורה - תתבוננו ותנשמו. נשימה טובה.

פורים כבר כאן תקופה מבלבלת ומלאת מהמורות . במישור הלאומי , במישור האישי... וברקע -ניצבת זאתי , זקופת הקומה, אין לה אב ואם , והכל מורכב לה ומבלבל ומלא מהמורות ואף על פי ולמרות הכל- היא ניצבת ואומרת לנו ש- אפשר ! אסתר י'מלכה אחחח אם הייתי יכולה לשבת איתך לקפה קטן ,אולי אפילו להמשיך להתייעץ איתך בפרטי .. בטח הייתי שואבת ממך המון כח. המון אמונה. המון ביטחון. יש משהו בדמויות "הרואיות" שהן כמו "על- טבעיות " כאלו, שמכניסות בנו המון רוח והמון תקווה, והמון השראה. יש לי חברה שמשתדלת ממש לשמוע נשים ואנשים כאלו מיוחדים. היא מקבלת מהם המון כח. באחת השיחות הפילוסופיות שלנו (לכל אחד יש חבר פילוסוף, לא ? :) באחת השיחות האלו אמרתי לה שהשיחות האלו בעיניי יכולות לקחת את האדם לשני מצבים :פיגומים או פגמים. או להיות לו פיגום בעזרתו יוכל לטפס למדרגה הבאה שלו או להציף לו את כל הפגמים שלו בנפש, במידות , ביכולת להתמודד עם החיים. לאחרונה אני מצליחה לייצר בעצמי פיגומים כאלו למדרגה הבאה שלי בנפש, ואסתר המלכה היא בהחלט דמות שאני לוקחת איתי. ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות - זו אמירה שאני רוצה להגיד לעצמי יותר... להעיז. לקפוץ קפיצות אמונה כאלו , בבטחון מלא שיהיה טוב יותר, יהיה מוצלח ומי יודע אם לעת כזאת הגעתי למלכות... פורים שמח !

איך הופכים צפרדע ? – נזרקה השאלה והשתרר שקט על המסך עלתה תמונה של צפרדע עם כתר. השקט המשיך. לא יכול להיות שזו התשובה חשבתי לעצמי, אבל פתחתי את המיקרופון ואמרתי : בנשיקה. מסתבר שזו היתה התשובה הנכונה... 😊 כמה פשוט.. נשיקה אחת קטנה יכולה להפוך צפרדע לנסיך.. רוצו , רוצו לנשק את כל הצפרדעים שלכם חשבתי לי בלב, וההרצאה בזום המשיכה... הימים האלו של חודש אדר יש בהם עניין שהכל יתהפך לטובה, וככה אני מדמיינת שזה יהיה – בנשיקה. אבל לפעמים יש נשיקות שמרגישים מרחוק, ולפעמים יש היפוכים שלא מצליחים במציאות אבל באמת הם טובים כמו ההיפוך ההוא שלא הצליח לי בהריון של יעלי הילדה היתה במנח עכוז משלב מאוד מוקדם של ההריון . הייתי אצל רופאים , מומחים , אפילו הלכתי לאחד שהוא לא קונבנציונלי רק כדי לשמוע אמירה לא קונבנציונלית כמו : אולי העובר שלך מרגיש שלא תהיה לו אהבה אז הוא מצמיד את הלב שלו אל הלב שלך כבר מעכשיו... (מה שיש לי להגיד על אותו דוקטור זה שהרבה צפרדעים יש בעולם, לא כולם הפכו נסיכים , מסתבר...) יצאתי משם רפויית אחיזה במציאות וחיפשתי לי סגולות .. ניסיתי לעשות עמידת נר עם מוזיקה מרגיעה שמחוברת לי לגב התחתון ברצועה , ניסיתי לזחול על ארבע במשך X ימים, שעות וכל מיני דברים שמיועדים להיפוך, אכלתי, שתיתי, אמרתי , חשבתי, סגולות על גבי סגולות להיפוך... חוץ מלשתות מים מאיזו קרקעית לא ברורה בצפון... (לכל היפוך יש גבול..) וכלום לא התהפך. מלבד המחשבה שלי. שהלידה הזאת תהיה לידת עכוז. או ניתוח. ושאני אעבור אותה בשלום וכמו גדולה , בעז"ה. ושאין סיכוי שאני ארצה ניתוח אז.. לידת עכוז. כשהגעתי לבדיקה לפני ההיפוך, זה הדבר היחיד שהתהפך. המחשבה שלי. או אז נקראו אל החדר עוד ועוד אנשי צוות מנוסים בהיפוכים, אפילו הביאו איזה צופה או שניים שיראו "איך עושים את זה באמת" כי כל הסגולות אין בהם עניין. ואחרי סבב לחיצות כואב מהחיים מלמעלה ללמטה, מלמטה ללמעלה, מהצד השני לראשון ובחזרה לשני... נחשו מה... ? כלום לא התהפך ! חוץ מהמחשבה שלי. שהלידה הזאת תהיה לידת עכוז. או ניתוח. ושאני אעבור אותה בשלום וכמו גדולה , בעז"ה. ושאין סיכוי שאני הולכת על לידת עכוז גם ככה כואב לי בטירוף... אז .. ניתוח. כל הרופאים בהיפוכים וכל המתמחים המשתוקקים לידע בלעו את הצפרדעים שהם יצרו , (או שמא נחנקו איתם לא נשארתי לעקוב ) ואני יצאתי משם , שלובה עם הנסיך שלי, כאובה בטירוף עם.. תאריך לניתוח, בעוד 14 יום. האדם מתכנן, מפנטז, מתהפך וחוזר חלילה, הרופא מדייק, לא לוקח סיכונים ולה' תוכניות משלו. כעבור 48 שעות , ב 03:00 לפנות בוקר, צירים מטורפים. מעירה את הנסיך: קדימה לבי"ח , יש לנו צפרדע, אה, סליחה, תינוקת, להפוך, אה..סליחה שנית, אנחנו כבר בשלב של להוציא. (עם כאלו צירים , מי שם לב מה יוצא מהפה.. ) מגיעים לבי"ח , עוברים על המסמכים הרפואיים שלי , ונזרקת שאלה- עכוז או ניתוח – מה את מחליטה ? מהר. עכשיו. אני ?? מאיפה אני יכולה להחליט ?? כואב לי בטירוף , היא לא התהפכה, לא צפרדע, לא נסיך, לא זחילה ולא מוזיקה ונרות , איך אני יכולה להחליט החלטה כזאת ?? ניתוח. הצלחתי לנשום את האותיות. ניתוח . אני רוצה ניתוח. תהיה החלמה ארוכה יותר, קשה אולי , אבל אני כבר לא יכולה לסבול את זה. מחתימים אותי על ניתוח , ומגלגלים אותי לכיוון החדר המיועד. בכניסה לחדר עוצרים את הנסיך שלי-עד כאן. לא מכניסים אף אחד נוסף לחדר ניתוח. גם אם הוא נסיך.. בפנים : 3-4 ו.. מעבירים אותי ממיטה מתגלגלת לאחת שלא. שוכבת על הגב, רופאה ניגשת, ציר לחץ לחוץ במיוחד. "מתוקה, אין ניתוח, העכוז בחוץ, תלחצי". בחוץ: הנסיך לא הספיק לפתוח את משחק הצפרדעים וכבר הדלת נפתחת "מזל טוב, יש לך בת בריאה, תיכנס". אז בין צפרדע לנסיך , בין נשיקה לסגולות שנותנות כח , בין מעשים שיש בהם היגיון לבין חלומות שרחוקים שנות אור מהמציאות יש עניין בימים האלו שהכל יתהפך לטובה. אז אני בעניין ! ואפילו שהקצבתי קצת פחות מילים לטור הזה אסיים בברכה להיפוך : ריבונו של עולם – תהפוך לנו לטובה. גם אם זה רק במחשבה. תהפוך לנו לטובה – גם אם אנחנו לא נדע להעריך מה טיבה. תהפוך לנו אסונות לששונות ייאושים לישועות צפרדעות לנסיכות (כתוב בנקבה אבל מתייחס גם צפרדעים , פשוט הסתדר בחריזה... ) תגידו אמן.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שעליתי על מטוס. הייתי בכיתה ו', גיל 12 כזה.. זה היה מטוס קל, יום ל"ג בעומר, במדשאה הגדולה של בי"ס יחידני ביבנה (לפחות זה מה שהיה שם בשנות ה-90...) זכיתי בטיסה בשמי הארץ בהגרלה של חב"ד 😊 התרגשתי מאוד. מאוד. אין לי מילים להסביר את היופי שנפרש לי מול העיניים ואני ילדה קטנה, מעיר קטנה, שהעיר הגדולה שלנו היא... גם קטנה (סליחה ממך, רחובות...) היופי , העוצמה, הים , המרחק, הגובה , הכל הכל נתן בי רושם עז של ... חופש, הנאה, שחרור.. עד היום לא מצאתי תמונה מהארוע הזה.. אולי כי ההורים שלי היו בעבודה, אולי כי לא היינו במודעות לסחוב מצלמה לסתם יום ל"ג בעומר במדשאה הגדולה של בי"ס יחידני ביבנה של שנות ה-90 ואולי כי היו אלה שנות ה-90... כל התשובות נכונות. הפעם הראשונה שעליתי על מטוס אמיתי של ממש היתה 20 שנה אחרי זה, ואני בת 32. טיסה רצינית, מחוץ לשמי ארצנו היפה, אל מחוזות פראג הקרה והמושלגת. משם דווקא יש לי תמונה. מצלמת כיס עם כרטיס זיכרון מוגבל וסוללה נטענת. היינו צמודים אליה. כל פעם שאני חוזרת לדפדף בתמונות האלו , של הפעם הראשונה, עולים בי רגשות של שמחה, חרדה, סקרנות , געגוע , ועוד כאלו רגשות של "פעם ראשונה".. וזה מה שאני אוהבת בתמונות. את הרגשות שהן מעלות בי. התמונות. אני מצלמת היום משהו שבפרספקטיבה של זמן אני יכולה לחזור אליו ולהרגיש , ואולי להבין מזה משהו על הרגשות שלי עכשיו , במצב שלי עכשיו. מאז גיל 12 היו לי הרבה "פעמים ראשונות" ... ובכולן יש איזה מימד דומה של אותו תמהיל שמח , מרוגש, מסוקרן , חרד , מאושר, מודה על הזכות ועוד... ככה תמונה עוזרת לי להרגיש טוב. כי אני הרי יודעת שככה מרגישים בפעמים ראשונות , לדוגמא, אז אני יודעת לא לחשוש מהן , עם כמה שזה מוציא אותי מאזור הנוחות. וזה לא חייב להיות פעמים ראשונות דרמטיות של מעברי עבודה, מגורים וכו'... זו יכולה להיות סיטואציה חברתית חדשה, התנסות אמנותית חדשה, הזדמנות ספורטיבית חדשה (לא עלינו..:) ועוד ... ובכולן ,בכל הפעמים הראשונות האלו שזורים אותם רגשות שהרגשתי אי אז כשהייתי על המדשאה ההיא שם ביבנה בשנות ה-90 , ואפילו שאני היום 30 שנה רחוקה מהרגע ההוא, אם הייתי רואה תמונה שלי שם ,הייתי מזהה בי את אותם הרגשות שהיו לי בכל פעם ופעם ראשונה בחיים. פעמים ראשונות כמשל. כל פעולה שנדרשת מאיתנו, כל התמודדות שנקרית בדרכנו , אם זו לא הפעם הראשונה- אני יכולה לחזור לתמונות ולנסות להתחבר לרגשות שלי מאז, ולהבין מה אני הולכת להרגיש עכשיו , לזהות בי את הכוחות הנדרשים להתמודדות הזאת ולהיות יותר "מוכנה" לרגעים האלו. ואם זו הפעם הראשונה- אני אזכיר לעצמי לקחת תמונה. היא בטוח תעזור לי בפעם הראשונה הבאה. בתמונה : אני, בטיסה בשמי הארץ-בפעם השניה...

האמת שלא חשבתי שאכתוב השבוע. זאת אומרת היה לי המון מה לכתוב אבל ככל שהתקרב סוף השבוע והעניינים הציבוריים והלאומיים התגברו ונדחפו בכאב עצום לתוך המציאות , לא חשבתי שאכתוב. את מי המחשבות שלי מעניינות כבר... אבל יש כמה סיבות שבגללן בעקביות מתישה אני כותבת כל שבוע במשך יותר מחמש שנים : יש הרבה אנשים שיש להם הרבה מחשבות אבל אין להם מילים. ולי יש. בורכתי ביכולת לחבר מילים למחשבות ואני מאמינה בחלוקת השפע לעולם ולא בשמירת המתנות לעצמי..הרי אין בהן תועלת...כמה אני יכולה להתפעל ממילותיי שלי... יש הרבה אנשים שיש להם מילים אבל המחשבות שלהם לא ממש מסודרות וכשמישהו אחר כותב על מחשבותיו שלו , זה נותן תוקף למחשבות שלו עצמו גם ללא מילים משלו... איך אני יודעת את כל זה ? רמת ההזדהות והפידבק שאני מקבלת , גם אם היא מספרית לא גדולה (לא יודעת באמת, אף פעם לא ספרתי לאורך זמן) היא עמוקה במהות שלה. ומרגשת באותנטיות, בפגיעות ובפתיחות שהיא מייצרת בין אנשים. כשאני קוראת את מה שאתם כותבים לי זה ממלא אותי אושר וסיפוק והכרת הטוב גדולה , שהנה, המאמץ לחצוב מילים ולעשות סדר במחשבות ולתאם בין השניים לא היה לשווא. יש בזה סוג של גאולה לאדם החושב , המרגיש, המתפתל, המתמודד, הלא יודע.... אחת המחשבות שפיתחתי לטור השבוע היתה שאני מסכימה להיות לא יודעת. אני לא יודעת המון דברים , מניתי רשימה ארוכה. לא של נושאים בהיסטוריה עולמית או גיאוגרפיה פוליטית מקומית. נושאים מהותיים על עצמי ועל חיי. אני לא יודעת המון דברים. אני בחיפוש, אני בגילוי, אני בציפיה, אני באכזבה , אני בהמתנה, אני במימוש, אני בהרבה הרבה תנועה. אבל מעל הכל מרחפת ההסכמה להיות לא יודעת. כי אם אהיה יודעת כבר לא אהיה בתנועה כל כך רחבה. דמיינו שהיינו יודעים את התוצאה של כל פעולה- היינו נמנעים מרוב הפעולות שאנחנו עושים. אם הייתי יודעת שבסוף כל שבוע בו התאמצתי מאוד לשמור על פעילות גופנית ותפריט מאוזן -עדיין המשקל שלי יראה מספרים בעליה- לא הייתי טורחת , וחבל. איזה שקיעות מדהימות אני מרוויחה בהליכות ,איזה תחושות טובות אני אוספת אליי בסוף כל נצחון מול העוגה המדהימה שיש לי על השיש במטבח , ויותר מפעם ביממה. איזה יכולת מפעימה של התחזקות והתמודדות אני מפתחת בעצמי והייתי מפסידה את כל זה אם הייתי יודעת מראש. וככה בעוד הרבה הרבה תחומים בחיים. אם הייתי יודעת סופן של בקשות - אולי הייתי נמנעת לבקש אבל איזה כלי מהמם זה בנה לי בנפש היכולת להחזיק חיובי ושלילי באותה העין הטובה שצריך להביט בה על העולם.. אם הייתי יודעת שהאמון שאני משקיעה באנשים היה מחזיר דברים לא טובים הייתי מפסידה גילוי של כל כך הרבה כוחות בעולם , גם אם נחשפתי לרגע בפגיעותי. אם הייתי יודעת שבעוד כמה שנים לא אעבוד באותה העבודה, לא אגור באותו המקום, לא אהיה בקשר עם אותן החברות , לא הייתי מפתחת את הצדדים האלו ולא הייתי נחשפת , מכירה , לומדת , מתפתחת ונקשרת להרבה הרבה דברים שמגדירים אותי כיום. אז ההסכמה להיות לא יודעת היא מעל כל ההצלחות , מעל כל הכשלונות ,מעל כל ההוויה. אני לא יודעת. אני כלי , לשליחות שייעד לי הבורא. וכל יום השליחות הזאת לובשת צורה אחרת , נכנסת לתוך מסגרות שונות , מקבלת כלים שונים להגשמתה וההסכמה הזאת היא החמצן לנשמה.חמצן להגשמה. אני חושבת שהיממה האחרונה , המטלטלת ברמה הלאומית , הציבורית והאישית , החזירה הרבה מאיתנו לתקופות שלא ידענו. אולי בהסכמה ואולי לא. הרבה מאיתנו גם חזרו לתקופות שידענו גם ידענו. בכאב ובדמע. בדם ובנפש. נקום מכאן חזקים , זה בטוח. אנחנו לא יודעים מה ילד יום, מה צופן לנו המחר או מה יקרה אפילו בעוד רגע. הכל הפיך, הכל יכול לקרות, הכל מאיתו יתברך. הטוב , הרע והלא נודע. אנחנו רק צריכים להמשיך לעשות את מה שאנחנו יודעים לעשות ולהסכים להיות לא יודעים באותה הנשימה. זה מביא גאולה. ככה אומרים, אני לא יודעת...

שבוע שעבר צילמתי זוג מתוק בגבעת הכלניות אצלנו בישוב, בניצן. חוץ מכלניות שידענו שלא יהיו עדיין , זכינו לפריחה מרהיבה של רתמים ושקדיות. והרותם הזה כבש אותי. הריח שלו כל כך נעים, כל כך טוב, עם נוכחות שמשמחת אפילו אחת כמוני שאיבדה את חוש הריח לפני שנים (זה כבר לטור אחר) . הרותם הזה שמשתפל לו הפוך.. מלמעלה ללמטה.. מחטים ארוכות ירוקות , ופריחה עדינה , לבנה, מלכותית בעיניי, ריחנית ומיוחדת. כמו מנגיש את כל היופי שלו.. הרותם הזה כבש אותי. ונזכרתי איך חברה מפעם היתה קוטפת כל פעם כמה מחטים פורחים וריחניים ומקשטת את שולחן האוכל בעזרתם. (כמובן שעד סוף הצילומים שכחתי מזה לחלוטין וכל השבת התבאסתי על עצמי :) ... אז מרוב שנשביתי בקסמיו בדקתי עליו קצת בגוגל, וגיליתי שהפריחה שלו קיימת לתקופה קצרה מאוד - כל החורף. ינואר עד אפריל. בול עכשיו. ודווקא בגלל שאין עכשיו הרבה פריחה אז אחוזי ההאבקה שלו מצויינים (ועוד נתונים פחות מעניינים... :) ועברה בי מחשבה.. בא לי להיות רותם. דווקא כשקר, וחשוך , וגשום , וחורף בחוץ ובטח כשחורף וקר וחשוך בפנים, בלב, דווקא עכשיו - בא לי להיות רותם. לפרוח. בעדינות , במלכותיות, בריחניות מיוחדת, להנגיש את היופי שבי, לעצמי. בא לי . ובמקום לפרט את כל לבטי הלב וחרטות המחשבה - החלטתי פשוט להסתפק בתמונה. (וסליחה מכל מי שחשב שבא לי להיות רותם - סלע :)

כל מי שמכיר אותי יודע שקשה לי לסתום ת'פה... המילים מדבררות את המחשבות במהירות שיא , ובד"כ בלי פילטרים... כל מי שמכיר אותי יודע גם שיש לי מחשבה ודעה כמעט על כל דבר, גם במקרים שאני לא מבינה בהם כלום, תמיד יש לי מה לחשוב ותמיד יש לי מה להגיד (נו, אפ'חד לא מושלם..) והשבוע היתה לי פעם כזאת ש... לא. לא ידעתי מה לחשוב, לא ידעתי מה להגיד.. שאלה פשוטה לכאורה, שאני שואלת את עצמי המון בשנים האחרונות . בתקופות שהכל זורם חלק אז השאלה הזאת פחות צצה, אבל בתקופות שמרגישים צורך בשינוי השאלה הזאת עולה מיד , היא נותנת כיוון לחשיבה ומשם ישירות למעשה.. אתם בטח מכירים אותה מקרוב : "איפה את רואה את עצמך בעוד X שנים " אם זה היועצת העסקית שלך שואלת- אז ברור שאת צריכה לחשוב במובנים עסקיים וגם השאלות דיי מוכוונות , ואם נודה על האמת – את דיי מתאמנת על התשובות כי זה משהו שאת מזיעה עליו יום יום.. שאלות כמו : איזה לקוחות את רוצה לעצמך (מתוקים וטובים כמו היום) באיזה סביבה את רוצה לעבוד (חברות וארגונים ואם אפשר בשעות אחה"צ-ערב אז זה מושלם) איזה שירותים את רוצה להציע (סדנאות צילום ופוטותרפיה ..הכי אוהבת..) איזה מחירים את רוצה לגבות ( נו, באמת...התאפקתי מלענות :כמו שלך לפחות 😊 ) איך את רואה את הצמיחה של העסק (צמיחה... זו מילה יפה..לגובה? לרוחב יש עליי מספיק) איזה מספר את רוצה לראות בבנק בסוף כל חודש (וואוו. קודם כל אני רוצה לראות בסוף כל חודש. ואם אני צריכה לדייק אז משהו עם 5 ספרות לפחות) אבל יש מקומות ששואלים אותי שאלות פתוחות יותר... שדורשות ממני ממש מעוף מחשבתי ורצון להצליח לדמיין מציאות בר השגה, שאתחיל לכוון לשם את מחשבותיי, ליבי, מבטי ומעשיי . וגם שם השאלה כמעט זהה . כמו למשל לפני 3 שנים בערך , שפתחתי את העסק, שאלתי את עצמי "איפה את רוצה לראות את עצמך בעוד 5 שנים? " והיתה לי תשובה מדוייקת, ברורה : בעלת עסק עצמאי , בעלת בית להעצמת נשים באמצעות צילום. היתה לי תמונה מאוד ברורה של סטודיו מעץ, עם חלונות אור גדולים, , שולחן אבירים גדול באמצע , שירותים קטנים ומטבחון חמוד , פינת צילום מוארת עם תאורה מיוחדת והכל ... צבעים של עץ, טבעי . לא מצועצע. קו נקי בעין. תמונה ברורה ברורה. אבל השבוע... השבוע לא מצאתי תשובה. שאלה אותי המטפלת הרגשית : איפה את רואה את עצמך בעוד 3 שנים ? ו...וואו.. לא עלה לי כלום. כלום .כלום. לא מחשבה רצינית, לא מחשבה צינית, כלום. מרוב כלום -היא שאלה שוב. היא לא ממש מכירה אותי עדיין כדי לדעת שהיא צופה במחזה נדיר. חשבה אולי אני ביישנית בשאיפות שלי .. ומהיובש המחשבתי שייבשתי את עצמי עניתי : תמונה לא ריאלית בכלל. סיקרנתי אותה מסתבר.. מה ? איפה ? -שאלה מיד עזבי, לא ריאלית. אין לי תמונה. יש לי בלאק. ניתוק מחשבתי. חושך בנשמה. חברה יקרה ששמעה את השיתוף הזה שלי מחדר הטיפולים ענתה לי בחן ובחסד וברחמים : " ברור שלא תוכלי לראות עכשיו תמונה. את בתוך בירור, בתוך בלאגן, בתוך מסע, בתוך..חושך. כרגע. בשביל זה אני כאן, מחזיקה לך את התמונה הזאת, שלך בעוד כמה שנים : יהיה לך טוב, יהיה לך שפע, תהיה לך שמחה. תהיה לך הקלה. תהיי מוקפת בחברים טובים, בהזדמנויות טובות ומאירות. אני כאן, בשבילך, מחזיקה לך את התמונה הזאת." ועם התמונה הזאת שלה, שהחזיקה לי בעדינות יתרה – הלכתי כל השבוע. ובכל פעם שקצת היה לי רע, וקצת חשוך , וקצת איבדתי תקווה בדרך – התמונה הזאת הדליקה בי אור. 

השבוע הייתי עצובה במיוחד. ונלחמתי עם עצמי לשהות שם.בעצב. כי יש רגעים שצריך להרגיש אותם כדי לעבד אותם באמת ולהבין אותם לעומק. זה הרגע שאם לא בא לכם לשהות בעצב אתם יכולים להפסיק לקרוא ולדלג ישר לתחתית, יש שם הרבה תמונות יפות. כאב הוא מנוע יצירתי מדהים ככה אומרים יודעי יצירה...ויודעי כאב.. אז הייתי עצובה. וכשאני מנסה לצאת מהעצב ולחשוב מה גרם לי להיתקע שם כמה ימים ברצף הבנתי משהו עמוק על עצמי. הבנתי שבתוך תוכי יש איזו ציפייה לשינוי. שינוי כזה מהותי, לא קוסמטי חיצוני. הבנתי שעל מנת שהשינוי הזה יקרה, צריכה להיות יגיעה גדולה. ועוד הבנתי שעל מנת שתהיה היגיעה הגדולה הזאת אני זקוקה להכוונה טובה ומדוייקת שתדע לקחת את הכוחות הגדולים שלי ולנתב אותם לעוררות הרצון לבניה מחודשת. ואחרי שהבנתי את כל זה , הבנתי גם שלמרות כל העמל והיגיעה וההכוונה, והרצון והדיוק וההתעוררות הפנימית שלי , למרות כל אלו – עדיין יהיו דברים במציאות שלי שלא ישתנו. והנטייה הטבעית שלי היתה לחפש בעקבות ההבנה הזאת סיבות או תירוצים , הקלות או התחשבות והכלה.. ועצרתי. הבנתי שזו אנרגיה שמושכת אותי להישאר במקום, המוכר, הידוע, הנקרא "נח" , ואני צריכה לזוז עכשיו ולתעל את האנרגיה שלי לשינוי המהותי הזה שהחיים מזמנים לי. וההתנגשות הזאת , בין רצון אחד לרצון אחר, בין אזור אחד "נח" לאזור אחר "לא ידוע" , בין עצמי לבין החוץ- ההתנגשות הזאת הותירה בי עצב רב. כמו הודיעה שעליי להיפרד ממהות מאוד מהותית שהיתה בי לטובת הקומה הבאה שאני מזומנת לבנות בעצמי בחיי. ושאין לי ברירה אחרת. ואת העצב העמוק הזה לא ידעתי לאן לתעל. אז הלכתי לים. יום ועוד יום. ויצאתי לטבע פעם ועוד פעם. ונשמתי עמוק. וגם קצת צילמתי. ובכיתי. אלוהים יודע כמה בכיתי. כאבי לידה בכיתי, צירי לחץ ממש… וזה בכלל לא משנה אם אתם שקוראים מבינים על איזה עצב ואיזו מהות אני מדברת או לא, אני בטוחה שלכל אחד יש רגעים בחיים בו הוא צריך לאזור אומץ , להשאיר את ה"אני" הישן שלו במקום בו הוא נמצא, לגייס את כל הכוחות העל טבעיים שלו, ויחד עם זאת לתת לכל התהליכים הטבעיים שקורים בעצמו וסביבו מקום של כבוד, ולהמשיך ולצעוד ולעלות ולהתקדם ולבנות, ולהמשיך ולתת לעצמו להתפרק, ולהבין שככה זה ייבנה, ככה זה יתפרק ויורכב מחדש. רק ככה. ריקבון הזרע הוא תנאי הכרחי לצמיחה ורק בעקבותיו תבוא פריחה. ויום אחד תגיע העת שאשב בגינה היפה שעדרתי וחפרתי ובכיתי בתוכי ואשמח על הפרחים היפים שיעלו בי. ואני אדע כי כמו בגינה שלי בחוץ יש פרחים שנשארים לעונה או שתיים, ויש כאלו שנשארים יותר , יש כאלו שיחים שגדלים עד לגובה מסויים ויש עצים בעלי שורש עמוק וגזע עבה ויציב , ולאלה כמו גם לאלה יש מלאך שומר המצווה : "גדל"

היום הוא צום עשירי בטבת. היום בו התחיל המצור על ירושלים היום בו הכל התחיל עד ט' באב שם הכל נגמר... הרבנות הראשית גם קבעה את היום הזה כיום הקדיש הכללי לזכרם של חללי השואה שמקום קבורתם לא נודע. רבות מדברים ביום הזה על הסדק הזה , עת הוחל המצור , ששם הכל מתחיל, אבל המחשבות שלי נודדות למקומות שבהם הכל נגמר, לאנשים שעבורם הכל נגמר. אי שם, בלא נודע. ואני נודדת מפולין דרך גטו וורשה לתוך היערות, לשוחות המסודרות, לבורות האקראיים, לכל אלו שנשארו שם, באירופה הקרה, ועולים מולי באותה הנשימה גם כל אלו שכאן, על אדמת ציון הנכספת , ברחובות, בבאר שבע, ביפו, נלקחו מהם טפם ועולליהם, ומקומם, חייהם ואולי מיתתם מאז במקום לא נודע... והמחשבות שלי ממשיכות ונודדות על כל אלו שקברו את עצמם או נקברו בלית ברירה בתוך אבלם ברבות השנים ומקום קבורתם בלא נודע, אם בהתפתחות אסון כזה או אחר, אם במבצעים או במלחמות אם ביישובים או באוטובוסים מתפוצצים, עברנו פה , בחיים כל כך קצרים, כל כך הרבה מכאובים שחלקנו מתהלכים חיים בינינו אבל איפה שהוא, אי שם, קבורה שמחת חייהם ומקום קבורתה אי שם, בלא נודע והם חיים בלא נודע הזה והולכים בלא נודע הזה ואולי גם מצליחים לעשות איזה משהו בתוך הלא נודע הזה וחלקם עלולים גם למות שם, בלא נודע... אז ביום כזה כללי, אני מבקשת לפתוח סדק, שיכניס להם קצת אור, שאולי הסוף שלהם יהיה סוף אחר מהסוף הידוע של היום הקדוש הזה, עשירי בטבת, אולי המלחמה הפרטית שלהם תזכה להיות קצת מלחמה כללית של עם , שנמצא במצור רגשי, שאסור לו להתפרק כי תיכף דופק האסון הבא בדלת , שאסור לו להרגיש יותר מדי כי תיכף יידרש לעוצמות מאין כמותן כדי להמשיך ולגייס כוחות לחיות עוד קצת ועוד קצת בלא נודע.