לכי ספרי לסבתא...
ומה אם אני חולמת שסבתא שלי תמות ?
נחנקתי בדיוק כמוכם הרגע.
מיד גייסתי את כל החמלה שלי ושאלתי ברוך-
את מתכוונת שאת חולמת את זה בלילה, ומפחדת מזה ?
היא זקרה את הסנטר. בסה"כ בת 15. מתוקה כזאת. עם מלא עגילים על האזניים.
עם חיוך ביישני ושקט. וכשצריך היא יודעת לתת גערה בקול.
לא, לא מפחדת מזה. אני רוצה שזה יקרה. זה החלום שלי.
התאמצתי להביט לה בעיניים במלא האהבה וההבנה שהצלחתי לגייס בשניה הזאת,
מבלי להראות לרגע את כל הרחמים והכאב שצפו בי,
ועניתי לה בחצי חיוך– אז זה מה שתכתבי.
המפגש הקצר הזה הימם אותי.
אני והיא
מול שולחן מלא תמונות
ודף אחד לבן.
אני בת 44 בעוד רגע, אשה, רעייה, אמא, צלמת
והיא, נערה בת 15 , תלמידה בכיתת חינוך מיוחד בפריפריה, מאוכזבת, כאובה, למודת סבל ועצב.
נפגשנו במסגרת סדנת צילום ופוטותרפיה שהעברתי לתלמידים בכיתתה.
תכתבי 3-4 חלומות שיש לך. אלו יכולים להיות חלומות לטווח הרחוק, כשתהיי גדולה, ואלו יכולים להיות חלומות קטנים על התקופה הקרובה, דברים שאת רוצה להשיג. שאת רוצה שיקרו לך.
ככה ביקשתי ממנה ותיווכתי לה את המשימה.
התכוונתי שאחר כך היא תקום, תתבונן בתמונות ותבחר מהשולחן תמונה אחת בלבד שתשקף את אחד מהחלומות שכתבה ודרך התמונה נעבד את החלום הזה ונרחיב על משמעותו עבורה ועל הדרך שהיא נדרשת כדי להגשים אותו.
כך שממש, אבל ממש לא ציפיתי לתשובה הזאת שלה.
כמה רגישות נדרשת בעולם הזה שאנחנו פוסעים עליו בבטחון שכזה.
כמה רוע יש בעולם , שילדה קטנה, בת 15, שאמורה לאהוב את סבתא שלה, ולחכות ולצפות לביקורים ולבילויים משותפים עם סבתא שלה, מעיזה ופותחת בפניי שזו המשאלה הכמוסה שלה.
עד כדי כך שהכאב צף והיא כבר לא סוחבת אותו לבד אלא זועקת לעזרה בכל הזדמנות שיש לה.
אני צלמת .
למדתי חינוך ופוטותרפיה.
מה שעוזר ומאפשר לי לפתוח עם ילדים , נערים ומבוגרים את העניינים היותר פנימיים שלהם עם עצמם
ולעזור להם לעבד את זה - דרך תמונה.
לא מאמנת. לא מטפלת.
אם היתה הגדרה כזאת אולי הייתי "מתבוננת".
למצב כזה אין לי כלים או יכולת לתת מענה.
כמה תסכול זה מציף בי כשאני רואה כאב, שומעת על עצב גדול כל כך , ואין לאל ידי להושיע.
כמובן שביצעתי את מחוייבתי בצינורות המקובלים , חובת הדיווח וכל העניינים הנלווים.
אבל המועקה הזאת
בעקבות שאלה כל כך תמימה
סביב שולחן מלא תמונות
ודף אחד לבן
לא עוזבת אותי כבר כמה שבועות.

השבוע נפגשתי עם להקת נשים לצילומי תדמית עבור ההרכב המוזיקלי שלהן.
איזו חוויה מיוחדת זו היתה.
יש משהו מרגש בלהיות עם / לפגוש קבוצה של נשים.
זה עוצמות של רגש, של נתינה, של חיבור. מיידי כזה.
זה לראות בעיניים את ההבנה, את העומק שיש לכל אחת ומה שהיא מביאה איתה לביחד הזה..
וכמובן שמרגש ליצור ביחד קומפוזיציות מעניינות שאספנו כהשראה מהרשת.. הכל כדי שהתמונה הכללית תהיה שלמה ותספר את הסיפור שלהן.
להעביר את המנגינה דרך התמונה.
מאתגר..
עד שיגיעו התמונות של הלהקה.. בינתיים תהנו מקצת אווירה תל אביבית כפי שתפסתי בצילומי רחוב באותו הבוקר.
פרוייקט 365 - שבוע 27-28
יום הזיכרון והעצמאות אלו תמיד ימים שמטלטלים אותי.
ימים שנעים בין הכאבים והגאוות הפרטיות והלאומיות.
במין רקמה אחת מיוחדת
השמורה רק לנו
יהודים בארץ ישראל.
קצת ממה שעבר לי בעדשה..








