גינה לי חביבה ?
שכחתי ללבוש את הכפפות.
אלו של העבודה בגינה.
תמיד אני שוכחת אותן..
כנראה בגלל זה תמיד אני גם שוכחת שיש לי כפפות כאלו
ובכל ביקור במשתלה אני חוזרת עם עוד זוג חדש של כפפות
שאוכל לשכוח להשתמש בהם..
הטור הזה ממש לא תוכנן להיכתב.
יצאתי החוצה בעקבות תמונה חסרה. התמונה של יום רביעי.
כבר שעת שקיעה ועדיין לא יצאתי החוצה לצלם היום.
במקרים כאלו אני תמיד מתחילה בהתבוננות בגינה.
ואז גיליתי שאמנם עשיתי עבודת שתילה מדהימה, אבל מאז נתתי לגשם ולרוח לטפל לי בגינה.
עוד לא התרגלתי בחזרה לזה שהסתיימה שנת השמיטה ולא רק שמותר אלא רצוי וחובה שאתייחס לגינה מעבר לשתילות חדשות.
חיפשתי בגינה משהו חדש שימשוך לי את העין והלב, וגיליתי המון... פולשים.
עשבים שוטים , מתחזים למשהו שהוא בר קיימא מילאו את הגומות של השתילים האמיתיים שלי.
מסביב ללואיזה, ובינות לנענע, בתוך שתילי הבזיליקום ואפילו מסביב לזעתר.
שוטים שוטים שוטים מפוזרים בהמוניהם.
הנחתי את הטלפון על השולחן בצד, כרעתי על הברכיים (התפללתי שיהיה מי שיעזור לי לקום אם אתקע)
ובידיים חשופות מכפפות, עקרתי ועקרתי ועקרתי.
כשהפעולות מונוטוניות ולא מצריכות מחשבה- המחשבות החשובות מתחילות לזרום..
ושקעתי לי.
על כמה שאני לפעמים מאפשרת לשתילות חדשות ששתלתי להיות ניזונות מרוחות וגשמים שאין לי שליטה בהם... למרות שצריכה להיות לי.
על כמה שעשבים שוטים שאין בהם ממש יכולים בקלות להתחזות לשתילים מלבלבים ולהסיח את דעתי מהעיקר, האמיתי.
על העדינות שנדרשת כדי לכלתר מסביב לערוגה בלי לעקור שורשים של צמחים פורחים.
על יכולת ההבחנה בין טוב למוטב,
על כמה רגישות זה שואב ממני.
בשבוע שעבר נקלעתי לסיטואציה שדרשה ממני הבעת רגשות במילים.
הסיטואציה לא היתה נעימה.
יכולתי להמשיך ולהתחפר בשתיקתי ואולי הדברים היו חוזרים למסלול כזה או אחר,
אבל הרגשתי שאני חייבת לדבר. פה גדול שכזה.. אבל הפעם – לדבר דיבור אמיתי, מהלב.
הרגשתי שהגרון שלי שורף. פיסית. כמו בדלקת גרון חריפה. הרגשתי שאם אני לא אוציא את המילים מהפה הם ישוטטו לי בבטן כמו כדור אש.
הרגשתי שלא משנה מה התגובה שאקבל בתמורה- המילים האלו לא יכולות להמשיך ולהישאר אצלי בערוגה.
עמדתי , אוחזת בצווארי , עצמתי עיניים , ויריתי מתוכי את המילים.
עם המון מחשבה והמון רגש.
והתפללתי שהן יפלו ויגעו בדיוק במקומות הנכונים .
אחר כך הרגשתי מרוקנת.
הרגשתי שזה כבר ממש לא משנה מה תהיה התגובה, זה בכלל לא העניין.
העניין הוא מה שקרה אצלי בפנים.
שזה כמו עם הגינה שלי . במבט חיצוני היא נראתה עד לפני כמה רגעים ירוקה ופורחת,
אבל הירוק הזה נבע מהרבה מאוד עשבים שוטים שהייתי צריכה לעקור.
וככה זה עם רגשות . במיוחד בגינות וערוגות שיקרות לליבנו.
ערוגות המשפחה, הילדים, הזוגיות, העסק שאת מקימה בשתי ידיים עם תמיכה רחבה.
אסור לך לתת לרגע להישען על רוחות זרות שאת לא יודעת מה המקור.
את חייבת להיות בשליטה.
גם אם זה אומר שאת צריכה לרדת על הברכיים
ובידיים חשופות
לגוע בבוץ,
לעקור עשבים שוטים.
הטור הזה לא תוכנן להיכתב.
אבל יש פעמים שלהיסחף עם הרוח מביא מזור.

פרוייקט 365 - שבוע שישי
השמש הנעימה שהיתה השבוע עזרה לי לעמוד בפרוייקט.. גם המפגשים הרבים שהיו לי..
כל התמונות שתראו כאן (גם הפעם)
צולמו בסלולרי.
ואם בא לכם לדעת גם למקסם את המצלמה של הסלולרי שלכם, מוזמנים ללמוד איתי.
לחצו כאן לעוד פרטים.
יום #1
נסעתי להיפגש עם חברות צלמות. מסוג המפגשים שמטעינים אותי באנרגיה.
במיוחד כשאני מצליחה למצוא תמונה כל כך יפה בדרך..

יום #2
במפגש עם חברות עצמאיות עשינו סדנת צמיד מילה של
דפנה טל .
השולחן היה מסודר כל כך יפה. וכשיש גם מסר חזק זאת תמונה מושלמת מבחינתי.

יום #3
יצאתי לצלם בשמש עם התלמידים במסגרת סדנת הצילום שלי. אחת מהמשימות שהם קיבלו היתה לחפש "פסים".
הם היו מופתעים מהפסים שאני מצאתי.

יום #4
אם קראתם את כל המילים שכתבתי בטור השבוע, אתם בטח סקרנים לדעת כמה עשבים שוטים כבר היו..
ואולי אני סתם מגזימה ביכולת שלהם להיות ירוקים ירוקים...

יום #5
הטור הזה נכתב ברביעי.. את תמונת יום חמישי - אצרף לטור של השבוע הבא ...
ועוד קצת תמונות שצילמתי השבוע ולא נכנסו לפרוייקט,
תלחצו לפתיחה על מסך מלא..








