מחשבות ברזל שבוע שלושים ושבע
...לכי עכשיו לזרוח, כמו שמש...
תמונות ומחשבות

שישי שעבר , 06:00 .
מצטרפת לקבוצה מאוד גדולה של צלמים לצילומי זריחה.
כשמצלמים זריחה יש כמה רגעים של חסד כשעולה האור, אחר כך השמש כבר צורבת ושורפת.
בצעד הראשון שלי לתוך השדה- נפלתי לתוך הבוץ. אופייני לי. הראש בשמיים , והרגליים..לפחות מצאתי מים שינקו אותי קצת..
היה ערפל סמיך מאוד.
צלמים אוהבים ערפל. זה מוסיף דרמה.
אני אוהבת לראות בעיקר איך
שהכל מתבהר.
זה נותן לי המון כח בחיים.
כשיש המון צלמים אל מול הנוף, בדרך כלל אני מחפשת לי את השקט. את הפינה שאין בה אף אחד.
לא נעים לי "ההידחפות" הזאת.. זה בתחושה שלי בעיקר. האחד מתכופף, השני מעליו, השלישי תפס זווית מלמעלה , ההוא בכלל זז ימינה וההיא נשכבה מתחת כל המבנה הזה. כן, ככה, בבוץ... כולם רוצים להוציא את התמונות המושלמות מהרגע הזה שעוד רגע יחלוף...
אז אני זזה. מראש. ומחפשת לי את הפינה הזאת שאני לא מפריעה לאף אחד ואף אחד לא מפריע לי..
אולי אני מפספסת כמה תמונות , אבל אני
מרוויחה את הזווית הזאת שהיא רק שלי...

כשהשעון צלצל ב- 05:00 היד שלי לחצה עליו באוטומט שיכבה. ממש נלחמתי בעצמי לקום.
בסוף שבוע זה קשוח לקום מוקדם כל כך.. וערפל בחוץ.. והחום הזה שיתפשט וישרוף , וכל הסיבות שבעולם ל "למה לא" קופצות ומשכנעות.
ורק סיבה אחת פשוטה של "למה כן" הבהבה לי מול העיניים. כי ככה החלטת. אז פשוט תנצחי את כל מה שהוא התירוץ שלך ותקומי.
הקריאות : "חברים, השמש עולה, השמש עולה"
"תראו איזה אור יפה עולה מימין"
היו שוות הכל.
בפעם הבאה שכל תירוצי ה"למה לא" יעלו למולי- אני אזכר בשמש שעולה וכמה כח זה נותן לדעת שיום חדש מאיר.
ויש בו פוטנציאל להיות יום טוב.
שאני אפספס ?!
ואז הם נכנסו אל השדות ...
זוגות שבאו שנצלם אותם , ילדות שחגגו בת מצווה, נשים עם צעיפים שרצו קצת להשתחרר מהמציאות המעיקה ולנשום שחר חדש...
אני בעיקר שמחה כשאני מצליחה לצלם תמונה ואז בחיתוך או בעיבוד מסויים , להישאר נאמנה למקור ויחד עם זאת לספר סיפור אחר...
להיות אני עצמי.

תעופי רחוק...
אם יש משהו שהמלחמה הזאת עשתה לי זה חשק לצאת מעצמי, לצאת מהבית ,לצאת מהמחשבות שלי,
לצאת מאזור הנוחות שלי..
לצאת מהעיסוק המאוד ספציפי שלי, ולהגדיל, ולהאיר רחוק.
להיות כמו שמש.
לתת לעוד קרניים שלי להאיר, לאפשר לעוד כשרונות שלי להביא עוד טוב לסביבה.
אז החלטתי לשלב עם עולם הצילום עוד עולמות.
והם הולכים לפתוח לי כזה שפע של טוב ושל אור, של נתינה ושל חסד.
בהמשך אפרט לכם על עצמי עוד,
אבל אם יש משהו אחד לקחת מהבוקר ההוא שם בשדות , עת השמש עלתה, ועלו החיוכים , וחיבוקי הנפגשים הרחיבו את הלב
אם יש משהו אחד לקחת מהערפל הזה שמתבהר כשהשמש עולה
אם יש משהו אחד לקחת מהשמש הזאת העקשנית שעולה כל בוקר מחדש, ולא משנה לה איזה חושך גדול היה כאן לפניה,
אם יש משהו אחד לקחת מכל זה ,
זה את הבחירה לעוף על החיים.
אז עכשיו אני עפה.

יערית יאיר
צילום ארועים, צילומי תדמית, צילום משפחות בטבע
סדנאות צילום
סדנאות פוטותרפיה








