מכל הרגעים בזמן
מכל הרגעים בזמן...
שעת צהריים , יום חמישי, ואני כותבת.
בד"כ השעות הטובות שלי הן שעות הבוקר המוקדמות
אבל למדתי לשחרר את המחשבות גם בזמנים אחרים ע"י פעילות מדיטטיבית
שחוזרת על עצמה ומנתקת את הצורך לשלוט במחשבות
ואז הן זורמות .
הפעם פשוט התיישבתי. בתקווה ותפילה שיתבררו המחשבות לכדי מילים
ויתחברו למשפטים שיעבירו אותם נאמנה.
מבט חולף אחורה עוזר לי לגלות שהימים עפים להם ביעף.
וזה סימן טוב בד"כ , סימן שאני עסוקה, שיש לי עניין להתמקד בו ,
ובאמת אני עסוקה ויש לי התמקדויות והתרחבויות והתבוננויות אינספור –
על החיים , על עסקים , על חלומות והגשמות.
ועדיין הטור הזה מתקשה להכיל בתוכו את כל החוויות.
אז מנסה להקשיב לעצתו של עידן רייכל
ולקחת רגע אחד בזמן , לאחוז בו, להגיד שהגעתי.
לפני שלושה שבועות קיבלתי על עצמי לעצור להתבוננות, פעם בשבוע.
והזמנתי איתי חברות.לאפשר לאחרות להנות איתי יחד מהדרך.
היום התקיים המפגש השלישי.
והעצירה הזאת מטעינה אותי באנרגיה מתחדשת, גורמת לי לפתוח את המפה שלי ,
לכוון את מצפן המטרות שלי , לדייק את המחשבות שלי, לבחור את המילים שלי,
לפתוח את הלב שלי בפני עולם שלם שלא הייתי פתוחה אליו.
והתחושה הזאת שמתרקדת לי בלב היא מיוחדת עבורי.
ואני בוחרת לאחוז בה חזק.
איזו מתנה זאת לדעת לעצור, להתבונן , מתוך שליטה, מתוך בריאות
ולא מתוך כאב שמשבית ומרתק למיטה ופוקד- גברת , תעצרי.
לפני שפרצה הקורונה לחיינו, הייתי עוצרת להתבונן רק ככה. כשהכאב היה נוחת.
הייתי ,כמו רובנו אני מניחה, במירוץ מטורף שכלל פקקים , וחניה, ועבודה, ובית וילדים ומשימות ומטלות ומחוייבויות ועד קצת פקקים ועוד קצת לחץ.
ומשהו בקורונה , לא רק שעצר את הכל בבלימה , אלא פתח לנו את האפשרות להתבונן
שאפשר גם אחרת.
ואת ה"אפשר" הזה אני נושמת. ולא ממהרת לחזור אחורה בזמן, לימים ההם שהייתי,
כמו רובנו אני מניחה, במירוץ ההוא .
ואת ה"אפשר" הזה אני משתפת. ומרחיבה, ופותחת.
ואת ה"אפשר" הזה אני מזמנת לי כדרך חיים.
בנחת. בהתבוננות . בהתחדשות . בזמן קבוע בשבוע בו אני מתכנסת לחשוב, להתקדם,
לדבר מחשבות , לפתח רצונות, להדגיש חלומות, לשחרר כאבים, לפרק התמודדויות,
לקבל כוחות מה"כאן" וה"יש" וה"עכשיו" .
ויש כאן ועכשיו כל כך הרבה טוב.
כל כך הרבה אור.
כל כך הרבה אהבה.








