עין תחת עין ?
עין תחת עין ?..
הדברים שאני כותבת עכשיו הם לא פשוטים לי.
להודות שאני אנושית – זה דווקא פשוט לי .
פשוט אני לא רגילה למשוך דברים כאלה אצלי בלב כבר חמישה ימים.
ובכל הזדמנות שניתנה לי השבוע לעבד את המחשבות האלו -
וברגע שכבר חשבתי עם עצמי שהנה, הצלחתי , ואני ממשיכה הלאה-
התחושות האלו צפו לי שוב מול העיניים, כמו מתגרות בי –
ומזכירות לי – כמה אני אנושית.
כאילו שכחתי.
מצאתי בעצמי שאני סוחבת על ליבי טינה מסוימת.
ואני... ממש לא בקטע של עין תחת עין . זה כואב, זה לא נעים, זה מלא דם
ואם נהיה כנים זה גם לא מצטלם טוב עין תחת עין..
אבל הטינה...אני מזהה , שיושבת לי חזק על הלב.
ואני מדברת עם עצמי, מדברת עם חברה, כל ההיגיון שב אליי פעם אחר פעם , אבל נעלם לרגעים והיא נכנסת שוב, הטינה.
ואני מנסה להסביר לעצמי – למה ? למה זה תופס אותי ?
למה אני לא מצליחה לשחרר אותה ?
אני יודעת שיש למידות הרעות האלו השלכות לא פשוטות על הנפש שלי.
השלכות שאני רוצה להתרחק מהן.
ואני מוצאת את עצמי מסתובבת ברחובות ירושלים השבוע
ובראשי מנקר חזק הסיפור על קמצא ובר קמצא ואיך שאני במו מחשבותיי
מחריבה את ירושלים הפרטית שלי שבניתי בתוכי.
(ירושלים כשם קוד לשלום ואהבה פנימיים ביני לביני)
והטינה הזאת.. נשרכת אחריי, מנקרת. מוציאה לי את הנשמה, לא את העין.
והיו כמה רגעים שישבתי שם גבוה, על מרפסת אחת , צופה על הנוף המרהיב,
ושחררתי אותה ממני (שוב, בפעם המי יודע כמה)
או לפחות חשבתי ששחררתי..
והצלחתי לרגעים למצוא בי שלווה ולהיות גאה בעצמי על ההתמודדות.
והנה מגיע יום חמישי, ונפגשות נשים להתבוננות בעין טובה,
והנושא שבחרתי השבוע להנחות התבוננות הוא רעשי רקע,
ואני פתאום מוצאת את עצמי מספרת על הטינה הזאת שלא זזה ממני.
ויום חמישי כמעט ומסתיים , ואני יושבת מול הדף ,
כבר לא מרגישה אותה ,את הטינה.
משהו בעובדה שנתתי לה להסתובב בתוכי, למרות שנלחמתי בה,
ולא באמת הרפיתי ממנה,
משהו במאמץ הגדול הזה הצליח והיא מסתלקת ממני עם כתיבת המילים האלו.
ואני מאחלת לעצמי להיות הרבה הרבה יותר במידת הרחמים כלפי עצמי,
כלפי העולם.
פשוט להיות בעין טובה.
זאת האנרגיה שאני מזמנת לעצמי.









