מי אמר קורונה
בשישי עוד הייתי בסדר..
החיילים חזרו הביתה והלב התרחב ועלה על גדותיו, אכלנו בשר בגעגועים וייאוש מהדגים...
בשבת אחר הצהריים כבר הרגשתי את זה מטפס לי לגרון וסותם לי את האף.
צינון כבד השתלט עליי. מלווה בסופות שיעולים קטנות..
עם צאת השבת – פתחתי יומן וביטלתי את כל הלוז של ראשון.
נשארתי במיטה עד שהיה לי מעיק ,עברתי לספה ...
הרשיתי לעצמי להיות חולה ואיפשרתי לגוף להתחזק , מסתבר שגם לתסמינים התחשק להתחזק ..
נו, מדינה חופשית וזה..
ביום ראשון בערב הכפלתי את מספר האקמולים.. בשני היתה לי פגישה עסקית שלא הסכמתי לוותר עליה.
חרף נסיונות ההשתלטות של השיעול על עצמות המוח שלי , השכמתי קום , עליתי על הרכב , שתקתי בפקקים וקיימתי את הפגישה החשובה.
הגעתי בצהריים מותשת וחולה חזרה לספה עד שנהיה לי מעיק ועברתי למיטה.
כמובן שאת הלוז של שלישי ביטלתי כבר בדרך הביתה. מי שלא מקשיב לגוף משלם מחירים...
בשלישי כבר היתה לי הקלה מסויימת עם הצינון אבל השיעול , התעקש להתנחל ובקצב מטורף , כאילו אין מחר שהוא יכול לדפוק לי את הלוז שוב, דפק לי את השינה ולכל הסובבים את החשק לחיות ( הם מצידם לא אמרו כלום אבל אני משערת שאם הייתי במקומם ככה הייתי מרגישה...)
היה שם איזה רגע בשלישי שגרם לי לחזור אחורה בזמן... לימי הקורונה העליזים.
אולי זה השאלות של בני המשפחה המודאגים אם בדקתי קורונה ( לא. ואם כן – איך זה יועיל לי בחיים..? )
אולי זה ההתחפרות על הספה עם שמיכות ומזגן 24/7
אולי זאת הטלוויזיה שעברה דירה מפינת המשפחה לכסא בסלון
ואולי זאת סתם תחושה פנימית ש
אין לאן ללכת , כי חם גיהנום בחוץ,
אין סיבה לחגוג כי תשעת הימים וגם המצב החברתי לאומי לא משהו מרומם ,
אין אנרגיות בגוף כי השיעול הזה משתלט על הריאות והנשימה ,
אין מתוקים להתנחם בהם (המחיר של מעבר תזונתי)
אין בשר, אין יין , ואין...
כאילו אין אור בקצה המנהרה...
אז הכנסתי אותן בכוח, את המחשבות על האור. והתחלתי לדמיין איך כשאני יוצאת מזה אני קונה מתנות לכולם , אבל זה נהיה לי לא חסכוני, אז עברתי לתכנון חופשה קצרה מיד כשאתאושש, וזה היה גם לא חסכוני ומסתבר שביולי-אוגוסט זה גם לא הגיוני ,
אז חזרתי לתכנן יציאה קטנה מהבית, לבושה ומאורגנת , נטולת פיג'מה, שמיכת משבצות וטישיו צמוד לאף אל עבר אחד מבתי הקפה הקרובים
וזה עודד את רוחי.
קצת.
ועם הקצת הזה התעוררתי לבוקרו של רביעי שהיה ריק מתוכניות כי ערב ט' באב, ואז יגיע הצום , שגם ככה מוריד את האנרגיות מתחת לאפס,
ועד שכל אלו יעברו התנחמתי שעוד רגע תגיע שבת , והחיילים יחזרו שוב ונחגוג יום הולדת ונאכל בשר ונשתה יין ונחגוג את החיים
ואולי זה יהיה לא חסכוני ולא הגיוני אבל זה יהיה מאוד בריא. ושמח. ומלא אור.

בואו נדבר על אור
המושג צילום, או Photography בלעז הוא שילוב של שתי מילים מהשפה היוונית - פוטוס (Photos - אור) וגרפה (Graphe - רישום או איור).
לפיכך, צילום הוא בעצם ציור באור.
אחד הדברים הכי חשובים בצילום הוא להבין את האור.
מי שמבין את האור , איך הוא נופל, מה ההשפעה שלו בכל זווית , ידע ליצור באור תמונות טובות יותר ממי שלא ישים לב לאור ומה ההשפעה שלו על התמונה.
אנחנו אוהבים אור, אוהבים בהיר. ולפעמים זה גורם לנו לטעות ולא לשים לב לאור שנכנס לנו לתמונה.
הימים ימים חמים, מאוד, אבל כולנו יוצאים ומטיילים , ולאו דווקא בשעות שבהן נוח לצלם.
ריכזתי עבורכם כמה דגשים חשובים לצילום באור :
1. שימו לב שלא נכנסות לכם קרני אור שיסיטו את הפוקוס מהנושא. העין נמשכת לאור, לבהיר, תזכרו.
2. שימו לב שהצל שלכם / של המצלמה לא נכנס לתמונה (אלא אם כן זה חלק מהעניין בתמונה)
3. כשאתם מצלמים מישהו על רקע של אור חזק (כמו שקיעה) יש לשים לב שהשמש או מקור האור החזק יהיה מצדדיו מעט לא בדיוק מאחוריו ( דמיינו שעון , מקמו את הנושא במספר 12 ואז תזיזו אותו כך שהאור יהיה במספר 10 או 2)
4.שימוש בצל נותן עומק לתמונה. תכניסו אותו במקומות שיכולים להדגיש את הנושא ולתת עניין נוסף.
5. והכי חשוב- תביאו את האור שלכם איתכם.
אל תצלמו כי כולם מצלמים , אל תצטלמו במקומות מסויימים כי כולם מצטלמים שם, לא סתם אתם זה אתם ואני זו אני והם זה הם.
יש לנו אור מיוחד.
תפיצו אותו. גם בתמונה.
תשימו לב לפרטים , מה מושך לכם את הלב ואת העין,
ותנו לזה מקום של כבוד ואהבה.
אם קראתם את החלק הפותח של הטור הזה הבנתם שלא יצא לי להסתובב הרבה השבוע
הנה כמו תמונות בעיבוד לשחור לבן שאני מאוד אוהבת .תהנו.












