בין צילומי רחוב לחג האסיף
הכי אני אוהבת בצילומי רחוב זה שאין לי מושג לקראת מה אני הולכת.
יוצאת לרחוב ומוצאת אוצרות.
כמובן שיש תכנון ראשוני- ברמת הרחוב, והעניין שיכול להיות בו.
אבל בפועל אם יעברו שם חתן כלה או קבוצת תיירים /נשים בסיור אין לי אפשרות לדעת.
אני אוהבת את רחוב נחלת בנימין בתל אביב, במיוחד בימים שלישי ושישי.
יש שם דוכני אמנים והמון יצירתיות נשפכת שם ברחוב הזה.
השיחזורים של המבנים מתקופה אחרת לצד גרפיטי עכשווי מכניסים לי המון השראה כאילו נתלשתי מעולמי לתוך עולם אחר.
וממילא יש קהל מגוון שמגיע , בדיוק כמוני, בדיוק בימים האלו.
וזה מבטיח שיהיה עניין כלשהו.
מצאתי שבימים האלו המחשבות שלי הם בדיוק כמו צילומי רחוב... יש מסגרת, אני יודעת על מה אני צריכה לחשוב אבל בפועל לא יכולה להתמקד ונראה לי שזה אפילו הרתיע אותי לשבת מול הדף הלבן ללא יכולת מיקוד ושליטה..
המחשבות נודדות בין הכנות לחג ותפילות לשנה חדשה, בין רצונות ומשאלות , בין משימות ופעולות שנדרשות לעסק. בין דברים שצריך לקנות ולנקות, לתקן ולהתקין.
ובין לבין קורים החיים עצמם.
ואני מוצאת את עצמי בלופ של מחשבות מעורבבות.
כי החגים האלו יש בהם מימד מתעתע... מימד הזמן.
זה לא תופס אותי ברמות של "שוב במטבח" אלא ברמות של "שוב המוח מתמלא ואי אפשר לרוקן לתוך הדף..."
עד שמצאתי לי פיסה של חול בתוך הקודש וישבתי מול דף לבן-
אומרת לעצמי שזה בשבילי. איש לא יראה, והכל נשטף.
כל החרדות והחששות מקבלות פתאום תוקף של שחור על גבי לבן, והשד לא כל כך נורא,
כל התקוות והתכנונים מקבלים פתאום מסגרת של זמן והרוגע והשליטה מזדחלים לי תוך הנשמה ונהיה לי שקט ורגוע.
כל המשימות מסתדרות בחיים ולפתע הכל נראה הגיוני, מעשי וניתן להשגה.
וככה גם יצאתי לרחוב, אומרת לעצמי שהיום, השעות האלו- הן בשבילי.
איש לא חייב לראות. איש לא יודע שיצאתי ואיש לא יודע שאין לי מטרה.
והכל נשטף בשיטוט חסר תכלית אך מלא יופי וצבע.
בחג האסיף הזה שבא עלינו לטובה, אני אוספת את המחשבות, הרצונות והתפילות,
את התקוות והמטרות ואת המשימות והפעולות
ונושמת
בשבילי
סתם כך.








