שכחתי שזה משהו שאני יודעת לעשות
ברגעים האלו שאני יושבת וכותבת הברירה היתה -לשטוף את הבית או לכתוב את הראש.
ברור שבחרתי לכתוב את הראש.. אחרת השטיפה היתה שוטפת אותי לכל עבר והייתי נשארת עם מחשבות טריות מדי ללא יכולת עיבוד...
ראש השנה שעבר עלינו בשמחה ובטוב הציף לי חזק לתודעה פעולה ששכחתי.
אני חושבת שנכנסתי לחג הזה לא מתוך מודעות להתנהגות שבחרתי בה, אלא פשוט בחוסר חשק, רצון וחיבור - לראש.
בימים שלפני החג לא הייתי במוזה.
לא במוזה של שיווק, לא במוזה של רשתות חברתיות , לא במוזה של כתיבה, עשייה,יצירה..בקושי של אפיה..
כאילו משהו בי היה חייב להתנתק על מנת שאוכל לאפשר לעצמי להתחבר בחזרה.
וכל זה - מתנהל לי בראש- ללא ידיעתי.
ומכיוון שכך, הגעתי ליום הדין הנשגב והנורא, כשהאנרגיה היחידה שהיתה בי היא - להרגיש.
החלטתי שאני מרגישה.
אני מרגישה מה עושה לי שמח ואיתו ממשיכה ,
אני מרגישה מה מעורר אותי לתשובה ואותו מבקשת שיעורר אותי,
וכמה שזה נשמע כמו פעולה מאוד פשוטה - מסתבר שזה לא היה פשוט...
אני לא בוכה בדרך כלל.
ז"א אני לא בוכה מדברים שכולם בוכים מהם.
לא תמצאו אותי מזילה דמעה בטקסי זיכרון שואה וגבורה,
לא תמצאו אותי דומעת במסיבות סיום , סידור, הצטיינות..
לא בחדרי לידה ולא בחדרי התאוששות.
תמצאו אותי בוכה כמו תינוקת בקומדיה רומנטית מטופשת גם כשאני מדקלמת את הטקסט
תמצאו אותי בוכה כמו תינוקת כשנכנס לי קוץ לרגל
תמצאו אותי דומעת כשאני ניצבת מול אתגר פיסי טכני שלא מצליחה
(פעם נתקע לי הכפתור של הדוד-שמש, והייתי לבד בבית ולא הצלחתי להדליק את הדוד לבד, התיישבתי ובכיתי כמו תינוקת על חוסר האונים הזה שהציף אותי בשניה. ועבר גם בשניה, כי בסוף הדוד כן נדלק ..)
וגם כשפוגעים לי בלב אני בוכה.. אבל בשקט, עם עצמי...
לכן כשמצאתי דמעות טריות בסידור התפילה שלי בראש השנה- הייתי מופתעת.
זה פתאום השתחרר בי.
כשהחזן התחיל לדבר בדקות האלו לפני תקיעת השופר על משמעות השופר ועל היכולת הפשוטה שלו
להפוך את הכל לטובה,
כבר אז התחפרתי בין דפי הסידור והתחלתי חושבת על עצמי,
כאשה.
הם אומרים תמיד אל תחשבי על כולם, זה קשה, תחשבי על אחד שקשה לו- ומשם תתחברי.
רוב הזמן לא מצליח לי.
הפעם- הצליח ובגדול.
ובשלושים התקיעות הראשונות - חשבתי על חיי כאשה ממהמסד לטפחות
ובכיתי דמעות תחינה לשנה טובה בפוריות , בזוגיות, בחינוך ילדים, בהגשמה עצמית
בגידול הורים בשמחה, במציאת החזון , החלום ואפילו הפרחתי בקשה לשלום.
ואת כל זה במשך שלושים התקיעות דמעתי.
ואז הפסקה של תפילה,
והפסקה של עשר תקיעות.
ואני כבר התפללתי וביקשתי, ואיך שוב יצאו לי תפילות ? כך חשבתי..
אבל כשהלב פתוח להרגיש..
הרגשתי את צער העקרות, המחכות להיפקד בזרע של קיימא . לחבק, לערסל, לדאוג, לתת , לאהוב.
איזה לב לא ידמע כשמולו עומד לב מחכה בתקווה לאהבה.
וכך המשכתי בעשר התקיעות הבאות על הבודדות המחכות לזיווג הגון
מישהו לרוץ איתו את החיים,
בטוב, ברע, בגשם, בחום, בקל, בכבד
העיקר מישהו להניח עליו את הראש.
וכשהמשענת שלך יציבה קצת קשה לחשוב על החוסר הזה
אבל הרגש יש לו דרכים משונות להגיע לראש
והדמעות נפתחות..
ובעשר התקיעות הבאות על הבנים והבנות
והדמעות...
ובתקיעה האחרונה, בכיתי עוד יותר.
על שחשבתי שהראש שלי לא יכול להוציא דמעות
בכיתי על זה
על היובש הזה
על העיסוק בתפל
במרדף
במקום במהות
ברגש
בהוויה
וביקשתי לי
שנה טובה יותר .
עכשיו תסלחו לי , רצה לשטוף...








