חורגת בעין טובה
לפעמים , בא לי לכתוב על מה שכולם כותבים.
כמעט תמיד אני נמנעת.
לא שמה שאני חושבת לא מעניין, פשוט יש אנשים שזה המקצוע שלהם, זה החיים שלהם,
זאת הכתיבה שלהם, ככה המחשבות עוברות ליטוש הכי טוב למילים שמעבירות מסר מדוייק.
כמעט תמיד זה מה שאני חושבת.
אבל היום חשבתי אחרת.
היום חשבתי שבעידן שכל אחד הוא מעצב דעה או לפחות משפיען,
אתם , שקוראים אותי בטח תרצו לדעת מה אני חושבת על מה שכולם כותבים.
לפעמים זה קצת "קל" לכתוב על משהו חיצוני נורא טרנדי ואיזה מחשבות הוא עורר בי בפנים.
ככה טורים מתמלאים בהרבה
מחשבות חיצוניות, תיאורי מקרה שכולנו ראינו ושמענו ולעסו עבורנו בתקשורת מכל הזוויות , ואז נשארת הפיסקה האחרונה להביא את האני מאמין הפנימי שלך, המחשבות האישיות שלך..
אבל היום חשבתי אחרת.
היום חשבתי לכתוב שגם אם נועה קירל היא לא הפלייליסט המועדף עליי (למרות שבגלל הבנות שלי אני מדקלמת את כל המילים בע"פ ...)
גם אם לא אשמע את השירים שלה כשבא לי לתת למוזיקה לרקוד לי בלב ולהזיז אותי ,
יש משהו כובש, בילדה בת 21 שהגיעה למופע מטורף בפארק הירקון כמו שהיא הגיעה.
כל מי שעמד אי פעם על במה יודע כמה קשה צריך לעבוד.
כל מי שהפרצוף שלו מתנוסס ברחובות יודע כמה קשה לשמור על תדמית ציבורית.
כל מי שהיה פעם בן 21 יודע כמה זה הדבר הכי לא טבעי עבור בחורה בגיל הזה,
וכל מי שאי פעם הזיע בחיים באוגוסט בתל אביב – יודע שלהביא 30,000 איש לפארק זה כל כך לא מובן מאליו.
וחשבתי עוד, שאני מעריכה אותה על זה כי אני בטוחה שהמחשבה היחידה שהיתה לה בראש בימים שלפני ההופעה היא – מה היא תעשה בימים שאחרי.
כי לעבוד קשה ולהוכיח שהיא ראויה ומוצלחת – בזה היא משקיעה כבר הרבה שנים ומצליחה.
ופתאום אחרי פיק כל כך גדול, שנדמה שהגעת לתקרת הזכוכית של העולם כולו,
בגיל כל כך צעיר,
אין מצב שזה לא מדיר שינה מעיניה.
והיום חשבתי לכתוב שגם אם עומר אדם
הוא לא הפייבוריט שלי לזמר נשמה,
הורדת העיניים שלו בחתונה המדוברת -ראויה להערכה.
גם אם אתה נותן שיקנו אותך בכסף לכל המרבה במחיר, כשאתה זוכר מניין באת זה ראוי להערכה.
וחשבתי שהכלה הזאת , בטח לא זכרה כלום , אבל היא לא צריכה לדאוג, כי התקשורת תדאג להזכיר לה היטב..
ואולי היא מצטערת ואולי לא, זה רק היה גוד טיים ואל תעשו מזה עניין, כי בסוף באמת היה שם רגע של שמחה גדולה , ולא כולם יודעים לעבד רגשות , בטח כשהם בשיא של עצמם.
אבל השיח-
אם נתעלם מהרכילות והריקוד על הדם,
השיח היה בו רצון אחר.
היה בו רצון לראות כלה כמו שכלה נתפסת.
וזה שימח אותי שלפחות יש קווי מיתאר דומים שכולנו מסכימים עליהם בימים משוגעים של בחירות.
וזה שימח אותי כי גם אם לא כולם מסכימים להתחתן באותה הדרך, באותה הדת, באותה האווירה,
יש משהו בדמות הכלה- שכולם מסכימים עליה.
אבל כל השטויות האלו שכתבתי מתאדות אל מול הידיעה שנהרג קצין לוחם.
והלב נשרף.
ולמוזיקה אין טעם, ולאוכל אין טעם, ולמחשבות אין טעם.
ולמילים אין מה לשנות במציאות .
אולי ישתנה נוהל כזה או אחר,
מה שבטוח שלפחות בימים הקרובים
רק הלב הכואב יש לו זכות לדבר
היה ילד אהוב , מיוחד ומוכשר
ואיננו.









