ים-יבשה-ים
ים
לתמונה יש יכולת לגרום לך לצלול לתוכה ולמצוא בה עומקים שברפרוף קליל היית מפספס.
בדיוק כמו למילים.
יבשה
למילים יש יכולת להביא אותך לחוף מבטחים בתנאי שהעמקת בהן ואיפשרת לעצמך להתמודד איתן פנים מול פנים.
בדיוק כמו לתמונה.
ים
שבריר שניה לפני שהמצלמה עולה מול העיניים, עוברת בי מחשבה, מתחדד בי הרצון, מתגבש בי הסיפור.
בדיוק כמו במילים.
יבשה
הרגעים האלו - יש בהם קסם. יש ניתוק מהצדדים הטכניים והתרכזות מוחלטת במהות ,
ברגש שעובר בי וברגש, מחשבה ותחושה שאני רוצה שיעבור הלאה, למי שיעז להעמיק מבט.
בדיוק ההפך ממה שקרה לי בטור הזה.
ים-יבשה
ביום ראשון בבוקר באות לי הרבה מחשבות טובות.
אחרי שבת שלמה שלא צילמתי ולא כתבתי או שרבטתי, כל המחשבות שלי טריות ומסתדרות בשורה לצאת לאור.
אני מוצאת את עצמי עם הרבה פתקים, פסקאות מותחלות וחצאי טורים כבר ביום ראשון בצהריים.
ויש חלקים בי שמתפללים שעד לסוף השבוע המחשבות האלו יישארו בתוקף או יתחדשו מאליהם.
מה שקרה לי השבוע תפס אותי לא מוכנה.
ישבתי מול הדף הלבן, מעבדת את המחשבות שהוצאתי ביום ראשון - ולפתע נפתח בי הים
ונכתבו בי מילים אחרות לגמרי.
לא הייתי מוכנה להן, אבל הן, כנראה יש להן את המסע שלהן
לגאולה.
ים
יש חשש תמיד שפרסום מחשבות ורגשות יכול להטביע אותך.
יבשה
התקווה להיות אי עבור מישהו שקורא - עולה על כל החששות.
ונותנת את הכח הדרוש לביטוי מלא.
לכל אחד יש את הכח שלו לביטוי.
מילים או תמונה.
אם מישהו ימצא בטור הזה אי לשבת עליו, לנשום אויר פתוח,
היה לי שווה לחצות את הים.
ים-יבשה-ים
זה ניסיון שלא הייתי עומדת בו, את גיבורה. אמרתי לה בהערצה.
ככה את חושבת ? היא שאלה, מהססת.
בוודאי ! עניתי וחיזקתי את הערצתי.
שיחת נפש פתוחה עם חברה עזרה לי להבין שוב, שאולי בסוף כל אחת ישנה במקום אחר,
בפיג'מה אחרת, במיטה אחרת , עם בעל אחר,
אבל לכולנו, לכולנו, יש את אותן הנקודות בהן אנחנו נדרשות להתמודד עם סיטואציות שמורכבות מאותם החלקים שקוראים להם - החיים.
התחושה הזאת, כשאת בעיצומה של התמודדות, התחושה הזאת שבטח את הדפוקה היחידה שהעניין הזה נפתח אצלה, וזה קרה לך דווקא כי האופי הזה שלך, האופי הזה המקולקל, נו, את כבר מכירה את המידות הלקויות שלך, ואת ממשיכה ומספרת לעצמך שהעולם בחוץ הוא לא כזה.. וכולם חיים אחרת, ואין להם בכלל התמודדויות כאלו.
ולא, זאת שקרה לה הכאב ההוא - היא לא דוגמא כי...
וההיא שנעשה לה עצב כזה - היא ממש חריגה כי..
וככה את ממשיכה ומשכנעת את עצמך
שכולם, אבל כולם, יודעים איך לצלוח את המסע הזה שנקרא חיים,
ורק את עוד תקועה בין
ים סוחף ליבשה מוכת אויבים.
ואין לך, אין לך לאן לברוח.
רק את.
מול הים הגדול,
בורחת מקול פרסות הסוסים
נבעתת לשמע קולות מלחמה ונחרדת מקולות אנקת הגלים.
רק את.
ואז, כשאת מעיזה לפתוח לב מול חברה,
ואת מעניקה לה את אותות הגבורה שהדחקת על ההתמודדויות שחשבת שהן המיוחדות רק לך,
וברגע ההוא, כשאת מעבירה סמרטוט על הכתר המאובק שלך ממעמקי המעמקים
ומעבירה אותו באצילות נפש ולב לזאת שמולך שפתחה חזרה את הלב -
או אז,
את מגלה
שנפתח לך הים,
ומצאת לך יבשה לעבור בה.

פרוייקט 365 - שבוע 23
בין נקיונות להכנות לחג -עברתי השבוע חוויה מיוחדת.
הצטרפתי לסדנת צילום בזריחה, בים המלח, בשייט.
נשארתי פעורת פה.
עוד לא עיבדתי את כל התמונות וכל החוויה, והיא מתבררת בי לאט לאט..
וזה תענוג שנתתי לעצמי את החוויה הזאת.
וקצת תמונות מהרגע הכי גבוה ביום, בו השמש זורחת ומוכיחה שאפשר להתחיל מחדש ושיש תקווה לכל
אפילו במקום הנמוך בעולם...








