מחשבות ברזל שבוע עשרים וחמש
הו תן לי כח...
היה איזה רגע שעצרתי וניגבתי את הדמעות ואמרתי לה :
לא, הבטחתי לעצמי לא להגיד יותר שאין לי כח, אלא לבקש כח.
כי מי לא מוצא את עצמו מותש לפעמים ממה שהחיים מזמנים לו ?
עם יד על הלב , לכולנו , ואני שמה רגע את המלחמה בצד,
לכולנו
יש בתקופה כזאת או אחרת התמודדויות שונות ומשונות , תקופות שבהן הדמעות הן כל מה שאת מצליחה לראות מבעד לעיניים הרטובות , והמילים היחידות שאת מצליחה להוציא הן תפילות.
על מה ?
על מה לא...
על חינוך הילדים הקטנים , על הגדולים , על הפרנסה וההתעסקות , על הבריאות והזוגיות , על חלומות שחלמת ועל אלו שלא תחלמי יותר.. על מה שאת ועל מה שאת לא רוצה להיות ,
תמיד יש איזה רחש-בחש מעבר לפינה , דווקא ברגע שנדמה לך שמצאת את ה"ספה הנוחה" שלך מתחת לעץ פורח, תמיד יש איזה נחש שמציץ ומכרסם ספקות ולוחש הווה מטריד ועתיד שחור לכל דורש וגם למי שלא...
אז היה איזה רגע שהתפרקתי.
הרגשתי ממש חלקים בגוף שלי זזים ומחפשים לעצמם מקום חדש בתוך כל הדבר הגדול הזה שנקרא "אני" .
אבל אז עצרתי.
ובמקום להסתכל על הכח שאין לי , עצרתי וביקשתי עוד כח.
אני יודעת כמה כח של אור שמציץ מסדקים של לב שבור יכול לתת למי שגם לו יש סדקים בלב, אני מכירה את זה מקרוב, שואבת עמוק ומתחזקת מזה.
כי עם הסדקים שלי אני יודעת להתמודד, כך או אחרת. לפעמים מצליחה להתגבר יותר לפעמים פחות, אבל תמיד משתדלת לאחות ולהדביק וליצור את השלם..וכשאור מסדקים אחרים נוגע בסדקים שלי .. הוא כמו מחזיר אור , העוצמה שלו גדולה בי פי כמה.
וכבר חשבתי שאני מודבקת היטב, עם סדקים שהאור יוצא ונכנס דרכם אבל מודבקת היטב,
והיום , פגישה מקרית עם מישהי שלא פגשתי מתחילת המלחמה
פרצה בי את כל הסדקים. פתחה בי את כל הסכרים.
כאילו לכל אחד יש צורך בכל רגע נתון לשתף את כל קורותינו בחודשים האחרונים מחדש, כאילו לא כולנו חווים את אותם הכאבים, כאילו לא כולנו דואגים וחרדים לחיילים , ולאנשי המילואים, כאילו לא כולנו חרדים לשלום החטופים ולבריאות הנפש של הנשארים,
כאילו היה צורך לבדוק שגם אצלי סדוק ושבור וכואב, והיא בכלל לא ידעה שאני ...
מבקשת
כח...
היא פשוט רצתה לפרוק את הכובד מעל הלב שלה ולשים אותו על כתפיים של מישהו אחר,
גם היא ביקשה לעצמה כח...
אבל אז הכל נפתח בי.
ומצאתי את עצמי בדרך לים, המקום שמחבר בי הכל, בשקט של החול וברעש הגלים , מאפשר לי להתפרק לחתיכות ולהיות מורכבת מחדש, כל חלק לא בדיוק חוזר למקום , לא בדיוק באותו הגודל,
אבל בסוף אני יוצאת משם
אדם מורכב, שלם זמני כזה, כואב וסדוק ושבור,
שלם שהתמלא כח להמשיך להאיר בין הסדקים.
וזה מה שהמצלמה שלי קלטה ברגעים שביקשתי לי כח..


החוף מתחדש וזה נוסך בי תקווה לקיץ טוב



נזכרת בהבטחת ה' לאברהם "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו" ומקבלת מזה הרבה כח

יש תקופות שהים מלא והסלעים האלו טובעים במים.. ויש תקופות כמו עכשיו, שהכל חשוף.. מזכירה לעצמי שמחר אפשר להתעורר לים אחר


החיבור של נחל אבטח לים...


לפעמים לא רואים, אבל הים הגדול והפתוח נמצא ממש מעבר לגבעה










