על הפעם ההיא שבה הלכתי יחפה
זה שהסנדלר הולך יחף, זה לא חדש.
זה שהסנדלר מופתע שכואב לו לדרוך על האבנים הקטנות.. זה הפתיע גם אותי.
פרוייקט שעבדתי עליו הרבה זמן גרם לי להיות בעמדת ממתינה לאישור.
פתאום אני, הסדנלרית העצמאית, הייתי צריכה להמתין לאור ירוק.
חוויה לא נעימה בכלל עבורי.
להמתין.
קשה לי עם זה.
גם כשאני מגלגלת בראש את משחק המילים – המתנה שבהמתנה..
רק לעיתים רחוקות אני רואה את המתנה הזאת ..
אז המתנתי.
כמו ילדה טובה.
וכשהרמזור התחלף... הוא התחלף לאדום.
ישר קיללתי את חברת המשקפיים שלי. מההתחלה היה לי ברור שהמסגרת שהם עשו לי לא בדיוק מתאימה עבורי.
ואז עברתי להאשים את חברת האינטרנט. כי בטוח שלחו לי מייל שזו טעות אבל הוא לא מצליח להגיע.
אבל אז , כשניקיתי וסידרתי את המשקפיים, והחיבור לאינטרנט עבד רצוף
וקיבלתי את זה שחור על גבי לבן -
א. פתאום ראיתי שזה יותר כתום כהה מאדום. ומשהו בי טיפהלה נרגע
ב. פתאום הרגשתי את כל האבנים הקטנות האלו שדרכתי עליהן יחפה לאורך כל הדרך.
"מה קרה פתאום ל"הכל לטובה, הכל מדוייק" ? התריס מולי בעלי, בניסיון להעלות לי טיפה את המורל
"הכל עדיין מדוייק עניתי לו" והרמתי את השמיכה גבוהה יותר מעל הראש...
והוספתי ליתר שכנוע: "אני בכלל לא דואגת. מכלום. כלום לא נפגע בי.
אולי קצת התאכזבתי.." התחלתי להצטדק..
"זה בסדר להתאכזב- מאפה קטן עם שוקולד וקדימה לדרך"... ניסה לנחם..
אני, מצידי, הייתי צריכה את הזמן השקט שלי לפרק את זה..
אחרי יומיים של שיטוטים חסרי תכלית ותוצאה (תוך הימנעות מכוונת מפחמימות ריקות)
נפל לי האסימון ! (וכשהוא נפל על בטן ריקה הוא השמיע קול הרבה יותר חזק.. וזה צרם!)
זה בכלל לא עניין של להאמין שיש לי איזה טוב בפינה.
כך גיליתי לבושתי .
זה עניין של....
נו , המילה המגעילה, האכזרית הזאת... שלוש אותיות...
נו, אתם יודעים, זה החלק הזה בגוף שתופס הרבה יותר מקום ממה שמגיע לו באמת...
(אני באמת צריכה לזמן פגישה עם מסדר הגופים ולהסדיר בדחיפות תור להקטנה...)
החלק הזה
שמציק, שמעיק, שמעוות כל חלקה טובה...
אגו.
אגו.
מסתבר שהוא מגיע להתנחל גם אצל צלמות מוכשרות שרואות את העולם בעין טובה.
והוא לא מרפה.
והוא דורך על הנקודות הכי הכי כואבות. (איך הוא מצא אותן בכלל ? הייתי בטוחה שהחבאתי אותן היטב)
אז הוא הגיע, האגו המגעיל הזה, בשיא תפארתו ,
עם גלימה קרועה כרוכה אחריו על הצוואר, דורש תשובה.
"סה"כ מכה קטנה בכנף.. " ניסיתי להעלות חיוך על פניו...
אבל הוא נפגע עד עמקי נשמתי.
"תרצה אולי מאפה" .. ניסיתי שוב ?
הפנה לי עורף מלא שריטות משרוכי הגלימה הקרועה...
אז ישבנו לשיחה צפופה, בארבע עיניים, בלי המשקפיים עם המסגרת הדפוקה.
וכששיקפתי לו שזה לא סירוב מוחלט, זאת בסך הכל המתנה קטנה.. ושאני כבר מתחילה לעטוף אותה בסרטים ורודים ומנצנצים...
גם בזה לא שכנעתי אותו / אותי, מסתבר.
אז החלטתי לנקוט בגישה הבריאה: אם אתה לא יכול להילחם איתו, תצטרף אליו.
ונתתי לו מקום.
פיניתי לו את כל הזמן.
ניערתי אבק מהפינות ההן שהדחקתי , והסכמתי להכניס אותו לכל החדרים האפלים שלי.
הוא עבר שם עם הגלימה המזוייפת הקרועה הזאת שלו,
עלוב, פחדן על גבול מוג לב
וניקה, וסייר, ושוטט, וחיפש והציק והכאיב
ואחרי שבוע שהוא מציק לי ככה בכל נימי הנפש
אני חושבת שהצלחתי סופסוף לסלק אותו מעליי
או שאולי בינתיים מצאתי את הנעליים שיעזרו לי לעבור את הדרך הזאת הקרובה
עד שאוכל לפתוח את סרט המתנה הוורוד
ולראות את המתנה הנהדרת הזאת
שמחכה שם רק עבורי.
(אם אפשר לצרף משחה להקלת פצעי הדריכה היחפה זה יהיה מאוד מתחשב )

פרוייקט 365 - שבוע 33
השבוע שחלף... ובכן... חלף :)
הבת השלישית שלנו סיימה יב' בהתרגשות עצומה
צילמתי חינה לכלה מתוקה מדבש
העברתי סדנת צילום לבעלות עסקים בעיר הגדולה
ואפילו הייתי בפארק אחד בשפלה שקצץ התבלבלו לו העונות ויש לו צבעי סתיו והרבה דוכיפתיות עפות להן שם (אולי זה הבית שלהן בין נדידה לנדידה.. חבל שלא שאלתי..)
בין לבין החלפתי צמיגים, ארחנו , שמחנו , ואפילו צילמתי בחנות אחת שגרמה לי לצחוק :)
כשערכתי את הדף הזה התחלתי לחשוב איזה תמונות כבר צילמתי השבוע ונבהלתי שאולי דילגתי על זה עם כל הרעש הפנימי..
אבל הנה כמה שבכל זאת הצלחתי לתפוס
והוסיפו לי עוד קצת שקט
סה"כ שבוע טוב :)








