מחשבות ברזל שבוע שלושים וחמש
על קמח ועיר הנצח
את נעמי ממגילת רות אני אוהבת במיוחד. אני מדמיינת לי את תמונות המסע שלה, מתרשמת מניסיון החיים שלה, מרתקים אותי התובנות והמעשים שלה והכי הכי מפליאה אותי השושלת.
כל שנה אני משתדלת להתעמק בה ובקורות אותה עוד קצת.לגלות עוד רובד. ללמוד עוד קצת על ההיסטוריה שלנו ומשם בנשימה מחוברת על העתיד שלנו.
זו תחושה אחרת להגיע לחג מחוברת למהות, למסורת, לסיפור שקושר אותי ואותנו מהכאן ועכשיו הפרטי עד לנצח ,
אבל השנה התחושה היא שאני תקועה ב..קמח…
העבודה הזאת שנקראת "עצמאית" דורשת ממני בתקופה האחרונה לגייס את כל האנרגיות שיש וגם את אלו שאין ולשווק, לשווק, לשווק. להמציא את עצמי מחדש, לחזק את האמונה והתקווה והאופטימיות פי מיליון ממה שאני מכירה.
לא קל למכור מותרות במלחמה. במיוחד מותרות שצריך בשבילן מצב רוח וחבורה שתזרום איתך באותו מצב הרוח.
כל בוקר החדשות מצפון ומדרום מערערות את התנועה הפשוטה הזאת שנקראת חיים,
הכל מיטלטל
אין שום תוכנית שמחזיקה מעמד לאורך יום שלם.
בצפון להבות עולות ומבעירות ערים נטושות כבר שמונה חודשים
בדרום לבבות שבורים דואגים וחרדים מנסים לקיים חיים
וזאת מהמזרח , מתעקשת כמו ילדה קטנה שמושכת לאמא בחצאית ורוצה יחס, ומבקשת שנחגוג לה. על היותה מאוחדת. ושנעלה אותה על ראש שמחתנו, וזה לא משנה שאנחנו כבר הרבה זמן לא שמחים ואולי גם לא מאוחדים…
ובתור אחת שדבקה בחיים, או לפחות עושה תנועות של משתדלת -ביום ירושלים מצאתי את עצמי בדרך אליה.
באופן מפתיע במיוחד נסעתי רק עם שתי הקטנות.
מי שמכיר אותי יודע שאני פחות מרגישה חגיגיות בהמוניות מטורפת וצפיפות מזיעה
אבל , חייבת להודות … נהניתי.
הבנות פחות.
אי אפשר להאשים אותן…לאור ניסיון העבר התעקשתי שניקח בגדים ארוכים , כי תמיד קררר בירושלים והפעם היה…ובכן… שרב מטורף ולח גם שם, הגענו לירושלים בשעה אחה"צ מאוחרת , מקום החניה היחיד ללא דו"ח היה באיזה חניון בשכונה ערבית סמוכה לשער שכם, מה שכבר העלה את רף החרדה…
ומסתבר שהגענו לשער שכם יחד עם …צעדת הבנים …. היו שם עוד המון משפחות וילדים, אבל בעיקר בעיקר בנים גדולים , מזיעים , אוחזים דגלים , שרים , שמחים , ורועשים , כמו שבנים יודעים…
העמידה הזאת מול שער שכם המוצף בדגלי ישראל כשמכל עבר פרוסים שוטרים וכוחות בטחון
נסכה בי כח.
חיברה אותי ללב.
זה לא ויתור בצפון שיפתור את הסכסוך, גם לא רצועה בדרום.
זה לא מובלעת או כוחות שישלטו פה או שם.
הם רוצים את הלב.
מאז ומעולם הם רצו.
הם, כולם, כולם. רוצים את הלב.
אנחנו קיבלנו אותו במתנה, בירושה מחייבת, ואין לנו , אין לנו ברירה, ואין לנו, אין לנו ארץ אחרת.
וכשעמדתי שם , חלק מההמון השר והשמח , והמילים הנישאות לכל עבר-
עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה
מקבלות משמעות עמוקה, כואבת ומנחמת ,
ואנחנו עוברים בשוק הערבי דרך שער שכם ,
והשירים ממשיכים ומתגברים
ואל תירא ישראל כי גור אריה הלא אתה
וכולם כולם שמחים , ומתלהבים , ובדבקות מיוחדת , ובלחות לא נורמלית בירושלים של מטה
עמדנו מול הכניסה לכותל כמעט חצי שעה עד שהבנו שלהיכנס לא נצליח הפעם.
רק אחרי יממה הפיצו את הסרטונים שהראו את הרחבה מוצפת ב 50,000 איש שמחים , רוקדים, שרים,
מאמינים
בירושלים מאוחדת
מאמינים שיהיה פה עתיד טוב יותר
מאמינים שאנחנו בדרך הנכונה
לגאולה שלמה.
ואולי כמו רות ונעמי מהמגילה שנקרא השבוע בחג השבועות
אנחנו עוברים ימים קשים, ונדמה שאין גואל,
אבל אנחנו צריכים להאמין ולזכור ש-יש.
תמיד יש.
והוא מחכה לנו שנגיע מוכנים. מאוחדים, מאמינים. מזיעים אבל יודעים שאין לנו,
אין לנו ברירה אחרת.
אין לנו ארץ אחרת.
עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.
מזל טוב ירושלים.
התמונות הפעם לא הכי איכותיות, היה כל כך צפוף ולח שלא היה לי מרחב תנועה ואוויר..
אבל הייתי חייבת לשמור לי את האווירה הזאת למזכרת בגלריה.
מנסה לשבת ולסכם את חוויות יום ירושלים תשפ"ד
הן השאירו עליי רושם,
הן היו כמו זריקת אמונה חיונית בתוך הבלאגן הזה שאנחנו חיים פה בחודשים האחרונים
ואני ביקורתית כלפי המילים שלי.
אני נשארת ברובד חיצוני, אני מרגישה שאני אופטימית , כל פעם מחדש, אבל מרגישה שזה נשאר ברובד חיצוני.
אני לא יודעת איך להביא את האופטימיות שלי פנימה למי שיקרא, ככה אני מרגישה.
אני יודעת שאני חייבת להביא את הקול שלי, את החוויה שלי , כי יש אנשים שקוראים אותי ואולי הרובד הפשוט הזה, זה מה שהם זקוקים לו כרגע.
אבל אולי גם לא.
אולי המחשבות שלי והמסקנות המאוד "מוחצות" שלי שאין לנו ברירה אחרת ואין לנו ארץ אחרת ,
ממש לא מעניינות אף אחד.
אני מחליטה בכל זאת לשלוח את הטור הזה.
זאת פעולה שיווקית קבועה שאני עושה עבור העסק שלי כבר שלוש שנים.
ואני רואה בה תוצאות.
והבלוג הזה משקף את המחשבות שהן שלי. לא של גדולי האומה, ולא של גדולי ההוגים.
שלי, יערית , זאת שמצלמת כמו שהיא מצלמת, זאת שחושבת כמו שהיא חושבת.
ויש למחשבות שלי מקום בעולם הזה.
אולי הן לא יביאו את הנחמה הגדולה, אני גם לא מתיימרת ולא חיה באשליה. הן לא.
אבל אולי הן ידליקו פנס קטן, בסוף שבוע בוער, כואב וחשוך
ואולי מישהו יאחוז באחת התמונות ויאמץ אותן אל דמיונו ואל לוח ליבו.
ואני , אני לא צריכה יותר מזה.
אם יידלקו מהמילים והתמונות שלי פתיתים של אור בלב שבור-
והיה זה שכרי.








