לפעמים מטושטש זה טוב
לפני ארבעה קייצים , לכבוד יום ההולדת של הקטנה
הכנסנו הביתה בריכה.
( לא באמת לכבוד יום ההולדת שלה, אבל תמיד צריך סיבה..)
בריכה כזאת שמתפרקת בסוכות ומורכבת מחדש בפסח.
היא לא מאוד גדולה הבריכה, אבל היא בהחלט תפסה לנו את כל המקום שהיה מיועד לגינה אחורית בבית הקודם.
כל שנה מחדש, עם הנקיונות לפסח , אנחנו מוציאים את הקופסא מהמחסן, פורשים, מקפלים, ממלאים במים, מגלים שלא סידרנו את האדמה למטה ויש אבן מאוד חדה, ומתפללים שנעבור את הקיץ בלי קרעים😊
ואם היינו צריכים עוד סיבה לא לצאת מהבית בימי הקיץ החמים – הנה היא, בדמות מים שקופים (רוב הזמן)
כל שנה ארגז הבריכה מתמלא בעוד פינוקים וחוויות של קיץ.
גלגלים , מצופים, מציפים, וכאלה שטויות.
לאחרונה מצאנו ברשת פטנט שעוזר לך לשחות כמו באולימפית כשאתה בעצם בתוך הבריכה הקטנה שלך בבית.
גומיית סיליקון פשוטה שנקשרת אל השוחה ואל הבריכה ומאפשרת "לשחות בריכות" כמו בבריכה אמיתית
בלי הצורך להסתובב על צירך כל 3 שניות...
כמו הליכון כזה... רק לשחיה.
פטנט מגניב בעשרה שקלים, שלושה שבועות המתנה למשלוח.. נחמד.. לא התעכבתי עליו.
כשהגומיה הגיעה, כולם ניסו אותה בזה אחר זה.
והיו מאושרים וספורטיביים עד לב שמיים.
חוץ ממני.
אני אוהבת לשחות . שלא תבינו לא נכון.. ומדי פעם אני גם הולכת לבריכות גדולות , משלמת כניסה חד פעמית ומפעילה את היכולת הזאת.
ידיעותיי בשחיה מסתכמות בידע שקיבלתי בכיתה ה' מהמציל שדחף אותי למים. פשוטו כמשמעו.
אבל אני מצליחה להחזיק אי אלו דקות מתחת למים ועוד שזה ייחשב לי "ספורט".
ועכשיו, הגומיה הזאת מול העיניים , קוראת לי.
תעשי ספורט, הנה , נגמרו התירוצים.
לא צריך לסוע, לא לשלם. זה כבר פה, רק תחליטי.
חופרת ללא הפסקה.
אז השבוע
מצאתי לי בוקר פנוי והחלטתי לנסות.
חשבתי שהגומיה תפסיק לדבר אליי אם אנסה.
וזה היה שווה.
היה פשוט תענוג.
הזמן צף לי ואני הצלחתי גם לעשות ספורט, גם לשחות וגם להנות.
כשיצאתי מהבריכה, חטפתי חרדה.
גיליתי שאני לא רואה טוב. שהכל מטושטש.
מפלס החרדה התחיל לעלות...
חשבתי שאולי זה בגלל הכלור, או שבגלל המים שנכנסו לי לעיניים.
התחלתי לשפשף את העיניים במגבת,
ללא שינוי. הכל מטושטש.
מפלס החרדה כבר מטפס לגבהים. והכל עובר לי בראש.
החל מהזדקנות העין בתוך דקות ועד פחדים אחרים ומפחידים...
נכנסתי למקלחת והזרמתי המון מים נקיים
ואני עדיין רואה מטושטש.
זה לא משתפר.
ואני בחרדות אימה ופחד.
אני מאבדת את הראיה? מה קורה פה ? מה קרה לי ?
בצר לי , התחלתי להרגיש סחרחורת..
התחלתי להרגיש שהרצפה מסתחררת מתחתיי, התיישבתי על המיטה,
והרגשתי שאני יושבת על.. המשקפיים.
חשבתי שאולי אם ארכיב אותן הטשטוש ייעלם,
ואכן.
נעלם.
מרוב שהיה לי טוב, והייתי מחוברת לעצמי בחלקים הכי פנימיים שלי
שיצאתי מאזור הנוחות
ונכנסתי למים ,
והתאמנתי , והצלחתי אפילו להנות -
שכחתי לגמרי שאני ללא משקפי הראיה הקבועים שלי !
שכחתי אותם.
וזה עורר אותי לחשוב
כמה פעמים בחיים אני מרגישה ממש מחוברת לעצמי , מרגישה ממש טוב,
מרגישה מנצחת, מרגישה מתעלה על חסמים ,
שאני שוכחת שיש לי מסגרת שדרכה אני רגילה לראות את העולם.
ובלעדיה אני מרגישה אבודה.
וכמה זה משחרר לפעמים להוריד את המסגרת הזאת.
אפילו שהכל מטושטש .. להחזיר אותה
והכל מתבהר.
בתמונה: בריכת נוף אמיתית, שאני צילמתי, בתאילנד..
לפעמים חלומות מתגשמים.. לכו תדעו..









