שאלה שבנתה בי בית מקדש
איזה ימים כבדים אלה...תשעת הימים?
חורבן של אלפים... מונח על כתפנו אנו...
דור השפע והתענוגות, שבמרחק "גיהוץ" קטן משיגים כל מה ש"חסר,
דור ששובר את הראש מה לקנות ליומולדת?
כי תכלס, אין מה לקנות לנו. אין.
יש לנו הכל.
ומה שאין?
יכול להתמלא בסטוק הקרוב למקום מגוריך...
אבל בנפש יש משהו חסר.
לכי תסבירי חורבן.. אין אפשרות...
אז כל הגדרות והשמירות וההסתגרות וההתעסקות בתשעה באב
יוצרות את המתח הזה
על הכתפיים.
לכי תסבירי- געגוע לתקופה שלא נשאר ממנה זיכרון חי , לא נשארו ממנה עדים.
איך אפשר להתגעגע למשהו שאף פעם לא היה לך ?
אנחנו עם למוד חורבנות. למוד קשיים . יש לנו דם חם ונשפכו לנו המון דמים עם השנים.
ובכל זאת פצע כל כך ישן עמוק וגדול עדיין מדמם.
זה לא כמו ימי זיכרון כאלו או אחרים שאחרי 24 שעות אנחנו כבר חוזרים לשגרת החיוכים וההנאות..
יש פה תשעה ימים שהכובד יושב טוב טוב על הצוואר..
נרצה או לא.
זה באוויר.
נרצה או לא.
אנחנו חלק מהסיפור הגדול הזה
שנקרא
חורבן בית מקדש.
שיחת טלפון עם חברת נפש אחרי כמעט שבוע שלא הצלחנו לשוחח בנחת פתחה בי משהו.
היא : מה שלומך ?
אני : בסדר ב"ה.. ימים כאלו..
היא : מה חדש אצלך ?
אני : מה חדש.. את יודעת.. תשעת הימים הם לא בדיוק זמן לחידושים..
היא : בנפש, בנפש , מה חדש אצלך בנפש..
חברה טובה החברה שלי. דואגת לי ואוהבת אותי.
לרגע שתקתי, חיפשתי תשובה מתאימה, אולי קצת שנונה, אולי קצת לשדר עניינים כרגיל..
אבל מול החברה שלי אין לי מחיצות אז עניתי ישר, מתוך הנפש..
חדש לי בנפש
שאני צריכה
הרבה יותר אמונה ממה שיש לי
הרבה יותר סבלנות ממה שיש לי
והרבה יותר עין טובה ממה שיש לי
היתרון בשיחות טלפון הוא שאת לא יודעת מתי ההיא שם בצד השני מרימה גבה..
אני בטוחה שהיא הרימה שתיים, ואם היו לה עוד, היתה מרימה גם אותן לנוכח התשובה שלי..
ואז נפתחה שיחה לעומקה של הנפש, על הציפיות , הרצונות, הדיוקים והתפילות.
על המסע שלי בחיים , ועל הכוחות שיש לי ושאני מגייסת כדי להתמודד עם הכל.
שיחה עמוקה עמוקה.
אחרי שהסתיימה השיחה, למיותר לציין שהרגשתי הרבה יותר קלה בנפש.
אין כמו שיתוף עמוק עם חברה שמבינה את כל השתיקות את כל ההמהומים, את כל מה שלא נאמר.
זה משחרר.
זה מאפשר למחשבות חדשות להיכנס.
זה מאפשר לסלק את השברים והלכלוך ולהכניס קצת אור, להכניס אבנים חדשות,
להכניס את התקווה לבנייה חדשה.
בעצם השאלה הזאת בנתה בי משהו יציב יותר בתוכי, בנתה בי בית.
היציבות הזאת שהעם שלנו צמא לה כבר אלפים בשנים..
בית מקדש כזה שיהיה מגדלור לכל העמים
בית מקדש כזה שיירכז אליו את כל התפילות וכל המזמורים..
אני לא חסידת בית מקדש
אפילו לא חושבת עליו ביומיום (לבושתי)
אבל ערב תשעה באב
עם שאלת חיפוש מה התחדש בי בנפש
אני מוצאת תשובה
בעצמי
לעצמי
אולי זה בית מקדש קטן כזה, פנימי, שלי , שהוא מגדלור לכל הפעולות שלי
אולי זה בית מקדש קטן כזה , פנימי, שלי , שמרכז את כל התפילות והחלומות והמזמורים.
ואולי פשוט זה פתח בי את הגעגוע.









