יום שישי, ערב כיפור תשפ"ה , 5:30 השעון המעורר מצלצל. מתעוררת, מתארגנת, מניחה על קצה המיטה בגדי הליכה, ולידם על הרצפה את נעלי הספורט. נכנסת חזרה למיטה לכמה רגעים של התאפסות, גם ככה ממש ממש חשוך בחוץ וזה חושך שקצת מפחיד אותי יותר מהחושך בשעות הערב בשביל לצאת להליכה בחוץ. לפתע נשמע בום חזק בעוצמתו. יותר מהרגיל. משהו מפחיד. מחפשת באינטרנט, לא רואה שום איזכור לפעולה חריגה באזורנו. דקה לאחר מכן נשמעת אזעקה בקול שחודר את השקט המיוחל של הבוקר המיוחד הזה. ממ"ד. ואני נדרשת לצאת מהפחדים שלי , ולהרגיע את הפחדים של הילדה הקטנה שלי. והילדה הקטנה שבתוכי אומרת תודה לה' על הנס הזה , הקטן, שעיכב אותי במיטה לעוד כמה דקות של שקט... ואני משתפת את התודה הזאת בקול בממ"ד. וכולם מודים איתי. והמחשבות שלי מתנתקות. ועולות בי כל אותן תודות קטנות על רגעים של "כמעט".. ואני מבקשת בליבי סליחה מבורא עולם שלפעמים, או רוב הפעמים אם להיות כנה, הרגעים האלו היו שקופים בעיניי. אותן תודות קטנות על רגעים של ביחד עוטף , מחבק ומגן ואני מבקשת בליבי סליחה מבורא עולם שלפעים לא הערכתי את העוצמה של ההגנה הזאת, ואת החוסן שהיא בונה בי. אותן תודות קטנות על רגעים פשוטים של חיוך, של פחד מתפוגג, של הבנה קטנה שאנחנו חלק ממשהו גדול רגעים כאלו שמרכיבים את היומיום האפור הזה שלנו , ומיד אני מבקשת סליחה בליבי על שקראתי לשנה העצומה הזאת יומיום אפור. על רגעים שלא הייתי מספיק חשופה לחסד ולטוהר , לגבורה ולזוהר של כל מה ומי שמתהלך סביבנו, בינותינו, בשבילנו בשבילי החיים, למען החיים, ועל אלו שהשאירו אחריהם חיים. הסליחות האלו מכסות את כל הסליחות האחרות שאני צריכה להיות מבקשת מחילה בעבורן. סליחה על כובד הלב סליחה על קהות העין והרגש סליחה על האנוכיות הזאת שלפעמים אני מתעטפת בה באמתלות שונות ומשונות סליחה על מילים כאלו ואחרות שאמרתי ועל אלו שלא.. סליחה על מחשבות שיצרו מציאות שלעיתים לא היתה רצויה סליחה על שמנעתי ממחשבות אחרות ליצור עבורי מציאות שונה סליחה על כל מה שלא עשיתי בעיקר כדי להיות טובה יותר עבורי, עבור משפחתי ועבור עמי. והמחשבות האלו מתערבבות לי עם תודות על מה ומי שאני יחד ולמרות ועל אף הכל. וכל המחשבות האלו בממ"ד בערב יום הכיפורים תשפ"ה בשעת בוקר מוקדמת חיברו אותי מהווה המתיש הזה שלנו לעָבָר המנצח, הגאה, המחובר בנצח עם תפילה חזקה לעתיד מלא בסליחה, מחילה וכפרה לחיים טובים ולשלום. תגידו אמן.

בעולם שקדם לשנה הזאת הייתי אמורה לפתוח סדנת פוטותרפיה באזור אשדוד, בשיתוף עם מכללת דרך הערך. בניתי 10 מפגשים שיעמיקו התבוננות פנימית באמצעות תמונה וצילום. וכבר היו נרשמים, וכבר שילמו, וגם היו את אלה שישלמו מיד אחרי החג כי לא הספקתי להגיע לכולם לפני... אבל מי שאמר והיה העולם החליט אחרת עבור כולנו. והכל בוטל, הוחזרו הכספים לבעליהם, ואני קברתי את הרעיון הזה. לפני כמה חודשים, חשבתי שזה לא הוגן לא להעביר את המתנה הזאת הלאה, והפעם, בשיתוף עם צלמים בתחילת דרכם אני מוציאה סדנת פוטותרפיה בת שלושה מפגשים . הפעם בתל אביב . מיועדת לכולם , לא רק לצלמים. ההתנסות בסדנא היא עם מצלמת הסלולרי ואתם לגמרי מוזמנים.

כשראיתם את הכותרת, חלקכם בטח היה סקפטי ובטוח שיהיו גם מילים, ולא רק תמונה.. נכון ? (תודו, נו, תהיו נחמדים... :) האמת שאין לי אוויר ואין לי מילים לסכם את השנה הזאת... מרגישה שאני צריכה לפחות עוד שנה כדי לעבד את כל מה שחוויתי בשנה הזאת. כולנו צריכים. המלחמה הזאת הקצינה את כל מה שלא היה מאוזן בחיים של כולנו. לטוב ולמוטב. ואני מרגישה חסרת אוויר ממש. כאילו הגעתי לקצה. אבל זו תחושה שמלווה אותי כל יום מחדש בשנה האחרונה.. אז קוצר הנשימה קצת מובן.. ואם לא- אני משתדלת להיות בעין טובה כלפי עצמי ולמחול לי על אי-היכולת לסכם.. לעומת זאת- יש בי המון תפילות. על הקיים, על הנעלם על מה שישנו ועל מה שעוד יבוא על מה שעקום שיתיישר על מה שישר -שישאר על מה שמטושטש שיתבהר ועל כל מה שבהיר-שימשיך להאיר. יש בי תפילה על החיים, על המתים על הנשארים והשורדים על כל החלקים האלו בנפש שלי, בכלל לא התכוונתי לאנשים אחרים. גם עליהם יש לי תפילות למכביר, בעיקר שיהיה לכולנו כח להיות ערים  לראות שחר חדש מאיר.

אני אופטימית, יש שיאמרו "ללא תקנה". אני נאחזת בה באופטימיות הזאת כמו שאני נאחזת בנשימות שלי. אני מעדיפה להיות אופטימית ולהתאכזב לפעמים מאשר להיות פסימית. אני חושבת שאם אהיה פסימית - לא אצליח להיות מופתעת בכל פעם שאגלה שהעולם באמת טוב. שאנשים באמת טובים. שלרובם יש כוונות להיטיב, ורק איפהשהו בדרך מתערבב לו הכל ומתחרבש. יש כאלו שממליצים לי בלי הפסקה להיות ריאלית. מה זה ריאלית.. אני שואלת בהתרסה מולם.. מציאותית. תהיי מחוברת למציאות. תרדי מהענן שלך, צאי מהבועה ותסתכלי לאמת בעיניים. ככה הם טוענים. אבל מה זאת המציאות ? אני שואלת מהורהרת... ואני לא מחכה לתשובה מהם. אני יודעת את התשובה. התשובות נמצאות בתוכי. העולם הוא טוב. ויש בו גם פחות טוב. וגם הטוב וגם מה שלא טוב - יורדים ביחד מהשמיים. ככה אני מאמינה. וזה עוזר לי לשמור על התקווה. וזה עוזר לי להביט למציאות בעיניים. בעיניים שלי. כי יש הרבה דברים במציאות שאם נהפוך את ההסתכלות עליהם - נראה טוב , או לא טוב, תלוי בזווית ממנה התבוננו. וכשקשה לי לאחוז באופטימיות הזאת , כי היא חמקמקה , היא דורשת יחס מתמיד ועבודה ללא הרף, ומתעקשת האופטימיות הזאת שניכנס לכל מיני זוויות שהמימדים שלי לא תמיד מאפשרים לי.. אז כשקשה לי - אני חוזרת למילים שאני כותבת לעצמי. זאת אחת הסיבות שאני כותבת. וזה נותן לי כח. ולפעמים, אני מודה, כל כך מורכב לי במציאות שאין לי כח למילים של עצמי. אז אני מסתכלת בתמונות שצילמתי. והן נותנות לי כח. אם במילים אני צריכה לקרוא כמה מאות כדי להבין מחדש ולהירגע- התמונה מופיעה לי ישר מול העיניים ונותנת לי את השקט הזה שנכנס ומרגיע וממלא בתקווה. זאת אחת הסיבות שאני מצלמת. היה הכי מתבקש לצרף פה תמונה שנותנת לי רוגע ושקט ותקווה. אבל כדי שזה לא יהיה רק הטור שלי.. אני משאירה לכם מקום לתמונה שלכם. ואם אין לכם עדיין אחת- צאו לצלם. ושימו לב לזווית.

רק כשישבנו בתוך המשוריין , בדרך המשובשת, תוך כדי יריות עזות הוא אמר - את יודעת, אני קיבלתי עיטור גבורה במלחמת העצמאות.. ואני כבר לא יכולתי לעצור את הדמעה, ונתתי לה לרדת... זה היה ביום ראשון, יצאתי לטיול עם הקשישים במסגרת הקהילה התומכת של מט"ב שאני מנהלת. זה היה יום גדוש, עמוס , בעיקר עליות וירידות מהאוטובוס...אבל לא רק.. יום מלא בחיוכים , בברכות והודיות - על החיים , על המזל בחיים , על הבריאות , על הנהג והמלווים בכל פעם שעזרו ונתנו יד לרדת או לעלות, על המלווה שבסבלנות אין קץ תמכה בגב במעלה השביל בדרך אל התחנה הבאה, על דברים קטנים שאפשר עוד לעשות כשאתה בגיל 80 צמוד להליכון אבל מצליח להנות מהחיים ולצאת לטיול. עז זה שאתה עדיין מרגיש את חרדת הקודש אל מול חיילים במדים ועדיין נרעד בהתרגשות מעיטור הגבורה של אי אז לפני הרבה שנים. עיטור גבורה זה... זה וואוו. זה זורק אותך לרגע ההוא בו באמת ישבת בתוך משוריין בדרך משובשת וירו עליך... לא כמונו , באתר זיכרון (מדהים) של רשות הטבע והגנים. ( חאן שער הגיא - תרשמו לכם ותלכו בהזדמנות קרובה) זה זורק אותך לחברים שנתנו את החיים והנשמה כדי שכולנו נשב כאן היום במשוריין מדומה זה זורק אותך למילים ולמחשבות שנאמרו או התחבאו מאחורי הפחד מהלא-נודע זה זורק אותך לתחושת הניצחון שהיתה חדורה בך מאצבעות הרגליים ועד לשיער הראש המלא של אז זה זורק אותך לריחות הדם שלא ירדו לך מהידיים ומהאף שנים אחרי שכבר ישבנו כאן לבטח איש תחת גפנו זה זורק אותך לתקוות ולתפילות , לנחישות ולעוז, לגבורה ולפחד , לייאוש ולנחישות להגן בכל מחיר על הארץ הזאת, וזה גם זורק אותך לכאן ועכשיו לנכדים ולנינים שנלחמים עכשיו בשוחות , ממש כמו אז, כתף אל כתף , להגן בכל מחיר על הארץ הזאת. וכמו אז, גם הם בטח מרגישים וחווים את כל המנעד ההוא שהיה לך בלב ובראש שעה שעה , דקה דקה, אולי זו תהיה הדקה האחרונה שלך, אבל הניצחון , חייב לבוא, ואתה חייב להיות שם כשזה בא. והרגע ההוא שנתתי לדמעה לרדת היה הרגע ההוא שהסכמנו בשתיקה, שנינו, בפער של 30-40 שנה שאין לנו מדינה אחרת ואין לנו עתיד אחר ויש לנו עבר מפואר וחיילים מדהימים שיתנו לה, לארץ הזאת, יתנו לנו, לאוהבים והכואבים אותה- את הנשמה. ולזכרם של כולם מאז ומהיום יצאנו מהמשוריין עם ראש מורם , רגליים רועדות ולב פועם - בתקווה . כמו אז- גם עכשיו. זה קשה מנשוא, זה לא נראה באופק, זה לפעמים לא מושג בדמיונות הכי גדולים אבל אנחנו ננצח ! אנחנו ננצח ! צירפתי לכם הרבה תמונות.. תלחצו על VIEW MORE.. וכמו תמיד.. גם התמונות האלו צולמו מהסלולרי.. רוצים לדעת גם לצלם מהנייד ? תזמינו אותי לסדנא :)

זה טור על צילום. צילום מהנייד. טור עם הסברים ותמונות שממחישות. אולי גם ישתרבבו לי כמה מחשבות ותובנות על החיים, תסלחו לי מראש.. אין לי שליטה במחשבות שלי לפעמים.. (אין לי שליטה על כלום מסתבר, אבל זה כבר לטור אחר... ) אז צילום מהנייד. ידעתם שיש לכם מצב צילום בטלפון שנקרא "צילום מקצועי" ? שניה לפני שאני מראה לכם איפה הוא נמצא- אסביר לכם למה כדאי לכם להכיר את המצב הזה ואיך אתם יכולים להשתמש בו ליצירת תמונות מיוחדות. המצלמה שיש לנו בכיס 24/7 היא בעצם... מחשב. ויש לה אינטרס גדול למצלמה הזאת - שהתמונות שבה יצאו טובות. אחד הפרמטרים שמדגישים לנו כשאנחנו בוחרים סלולרי חדש היא רמת המצלמה. המפתחים משקיעים במצלמות כדי שיהיו תחליף נגיש למצלמות מקצועיות. ועובדה שזה מצליח להם. אז נחזור לזה שהמצלמה הזאת מחשב. ובגלל שהיא מחשב- היא עושה את התמונה מוארת במידה שנוכל לראות בה את כל הפרטים בכל תנאי. כמו למשל בתמונה הזאת :

כבר שבועיים לא כתבתי כלום. בהתחלה זה היה העומס של אוגוסט ששכנע אותי לא להציק עם המחשבות שלי לאחרים, שחם פה מדי.לכולם. אחר כך זה עבר ל..מצב. הו המצב... ומה יש לומר כבר במצב שכזה. איך הוא שר ארקדי... ...נאמר כבר הכל אין לי מה להוסיף לזה פשוט לא יכול הלילות ארוכים והפחד... הו הפחד.. אינני אשת בטחון ולא אשת פוליטיקה. אין לי ידע במזרח תיכון חדש או ישן. אין לי דעה לגבי אסטרטגיה כזו או אחרת. התפיסות המדיניות או הפוליטיות שלי שוות בסך הכל לקול אחד בקלפי. ואני רוב הזמן בדעה שאם אין לאנשים משהו חכם לומר עדיף שישתקו. אני נמנעות מחדשות , אסונות מוצאים דרך להגיע לבד... אני לא עוקבת אחרי מסיבות עיתונאים או הצהרות לתקשורת. ורוב הזמן אני מאמינה שהאולפנים מלאים באותן המילים, רוב הזמן. ואז מתחילה מלחמה פנימית ביני לבין הקול שלי: הוא רוצה במה. לשם מה ?? אני שואלת ומקשה.. את מי אתה מעניין ?? והוא מצידו בטוח שיש לו לשם מה לצאת לעולם. בטוח שיש לו אוזן אחת קטנה אי שם שממתינה לשמוע אותו, מעין מסיבת מאזינים פרטית של הקול שלי ששווה קול אחד בעולם, עם אוזן אחת שמחזיקה מעמד רק בשבילו, ככה הוא בטוח. אז החלטתי לסור מדרכו ולפתוח דף לבן ולתת למילים לצאת לאור. במקום רותח ומבעבע כמו שלנו, אני מוכרחה לומר לך, אוזן קטנה, בטח תהיה איזו סערה חדשה שתטריף את העולם עד שהמילים שלי יגיעו אליך. אז אל תאבדי תקווה. באופן כללי, לא ביחס למילים שלי. אל תאבדי תקווה. עוד ישובו בנים לגבולם, עוד נשוב לשם ולכאן ונפריח שממה, אולי שתיים, עוד יגור זאב עם כבש ונמר ירבץ עם גדי, רק חכי ותראי. עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים , זה במילותיו של ירמיהו הנביא, לא שלי. אז אל תאבדי תקווה, את שם, שמחכה למילים כלשהן.. שמחכה לנחמה. זה הכוח שלי, זאת ששווה בסך הכל קול אחד בקלפי. זה הכוח שלי. התקווה. והאמונה. והאופטימיות. זה הקול שלי. להחזיק תקווה. רק עוד קצת. זה הכל. תמונות שמחזיקות בי תקווה

אני מהמרת פה אבל אתם בטח מכירים את זה שאתם נפגשים עם אנשים ומתגלגלת שיחה על איזה נושא.. ניקח לדוגמא.. תזונה. ויש שיחה ערה וכל אחד מוסיף משלו ומה הוא כן ומה הוא לא ואת אומרת בכזאת "גאוות הצלחה" - מלאווח ? כבר שלוש שנים שאני לא מכניסה הביתה. אני מאוד אוהבת לאכול מלאווח אבל לא מכניסה הביתה כדי לא להתמודד עם זה... וכולם מלאי "הערצה" להצלחה הזאת שלך...עם המלאווח. ואת חוזרת הביתה ומגלה שדווקא הערב המתבגרת החליטה שנמאס לה שאין בבית מלאווח והלכה וקנתה כמה חבילות , שיהיה לכולם לארוחת הערב. והמחבת כבר מקפיצה אחד ועוד אחד. אז את , ז"א אני, מתיישבת, ואומרת לעצמך שלא יקרה כלום אם תשבי בארוחה משפחתית של מלאווח ותאכלי רק ביצה ורסק.. טוב אולי רק חתיכה אחת קטנה.. ועוד אחת...ובלי ששמת לב חיסלת מלאווח אחד שלם. ושלוש שנים של הצלחה נמחקו בארוחת ערב אחת ופתחת ת'פה הגדול שלך (תרתי משמע) והרסת לך הכל... או שמדברות כמה אמהות על התמודדויות עם הילדים ואת אומרת בשקט "עניו" כזה שמאז ששמעת את השיחה של ההיא עם ההוא את ממש משתדלת לא לכעוס. ויש לך את השיטות ההם, את המחברת ההיא, את המקום הבטוח ההוא שאת ניגשת אליו בשעת כעס ואת ממש מצליחה עם זה יפה (!) וכולן מסתכלות עליך בהערצה ומבקשות קישור לשיחה של ההיא עם ההוא, ואת מגיעה הביתה ומשהו קטן מפוצץ אותך, ז"א אותי, ואת כועסת. על כולם. ואחר כך עוברים עוד יומיים לפחות בהם את כועסת על עצמך שכעסת. תראי איך פתחת את העין על הכעס הזה והוא התפרץ.. ולא משנה כמה עבדת על זה, ועבדת על עצמך – את משכנעת את עצמך שזו היתה בסה"כ עבודה בעיניים.... אז אני מהמרת פה אבל זה תמיד קורה לי אחרי שאני מדברת עם אנשים על הצלחות כאלו ואחרות שלי. יש שיגידו שאני פותחת עין, מה שבטוח- פתחתי את הפה. ובפתיחת פה הזאת , כנראה , זימנתי לי אתגר שקורא לי : האמנם ?? האמנם גברת יאיר את מצליחה לשלוט בתזונה שלך ? או בכעס ? או ביכולת שלך להצליח במשהו כזה או אחר ? האמנם ?? בואי נבחן...ובכן.. את לא !!! אני מאוד נזהרת במילים שלי על עצמי. (ועל העולם) ועברתי ועודני עוברת מסע מאוד מאוד משמעותי בלתת לכל רגע את הכבוד המגיע לו, ואת הפרופורציה המתאימה לו. לרגעים של הצלחה, כמו לרגעים של חוסר הצלחה. אני חושבת שכולנו מתמודדים עם אתגרים. אתגרים קטנים כאתגרים גדולים. כולנו. כל הזמן. ואנחנו שואבים הרבה כח משיתוף בהתמודדות הזאת. בדיבור על זה. כאילו אנחנו מנכיחים את האתגר ואת היכולת שלנו להתמודד איתו. וזו רק הבחירה שלנו איך למדוד את ההצלחה שלנו. האם לתת לרגע של אי-הצלחה להפוך אותי ללא מצליחנית? האם לתת לשעה אחת לא טובה להפוך לי את היום ללא טוב ? אני חושבת שכשנגיע ל 120 , ונסתכל על החיים שלנו מלמעלה- לא יראו לנו סרט וידאו באורך 120 שנה... אני חושבת שנראה את החיים כאוסף של תמונות. תמונה של רגע מוצלח, ותמונה של רגע אחד פחות, תמונה של רגע אחד של נחת, ותמונה או שתיים של רגעים אחרים... ומשכך- אני מסוגלת למסגר כל רגע כתמונה בפני עצמה. ולהסתכל אחורה על היום שלי , על ההתמודדויות שלי , על החיים שלי – כאוסף של רגעים. בהם בחלקם אני צולחת את האתגר ובחלקם אני מצטערת שפתחתי את הפה... בתמונה : עיניים טובות פתוחות לרווחה. מצליחות לזהות בכל רגע את הפוטנציאל ואת היכולת להיות יותר טובה.

-תכתבי על רוח התקופה , אמרה לי בחצי חיוך חברה בשיחת טלפון -אולי על ריח התקופה , עניתי בעודי בוחשת מרכך כביסה ריחני מהול במים על הגז , זה קצת מצחיק כי כבר עברו כמעט עשר שנים מאז איבדתי את חוש הריח שלי במהלך פעילות במסגרת העבודה, רגע וחצי אחרי שחזרתי מחופשת לידה, נפלתי לתוך פח קבור באדמה באחד הפארקים. שני צעדים לפני הפח היה בול עץ קטן תקוע באדמה, עמודי בזק הישנים האלו שתוחמים איתם שבילים, מרוב ההתרגשות לחזור לעשות דברים שאני אוהבת, ריחפתי על הבול הזה ונחתתי עם הפרצוף ישר על מסגרת הפח. חסד ה' שהמסגרת פגעה לי בין העיניים, על גשר האף. כך שלשבור אף ואבד את חוש הריח זה אולי לא נעים אבל זה ממש ממש בקטנה עם איך שיכלתי לצאת מהארוע הזה .. אם נחזור לסיר עם המרכך... חמישי אחר הצהריים ויש לי המון מילים תקועות בראש אבל לא אחת לצאת... אז גם זו דרך – להתחיל עם הכותרת. אני מוצאת לי כל מיני דרכים להתחיל... לפעמים כשאני מתמלאת חשק לכתוב, וממש מרגישה את המילים עולות לי במעלה המחשבות, ורק השורה הראשונה תקועה ככה חזק, שומרת באדיקות על הפתח, שלא ייפרץ, או אולי מתנגדת לו, או שאולי הקלאץ' שלה חלש מדי בשביל לעשות זינוק בעליה... אני מחפשת תמונה. ושואלת את עצמי - למה בחרתי אותה... ואז המילים נדחפות ויוצאות בזו אחר זו.. לא תמיד הן מביעות את מה שחשבתי שאני רוצה להגיד, אבל הן תמיד משקפות את מה שאני חושבת. אבל הפעם, העומס משגרת היומיום , הלחות הגבוהה מדי , והחרדות, הוי החרדות, שמגיעות מצפון ומדרום והמלחמה שלי בהן, השאירו אותי עם תמונה אחת בלבד שאספתי לי השבוע... אז גם להתחיל מכותרת אפשר... נוהגים לומר שאפשר להריח את הפחד... אני גם לפני שאיבדתי את חוש הריח לא ידעתי איך מריח פחד. אני משתמשת בחושים אחרים כדי לזהות אותו , את הפחד. למשל כח הכבידה. המועקה הזאת שהיתה לי מחמישי שעבר עד ליום שני .. ממש כבדה כזאת רבצה לי על החזה. המלחמה הזאת בין לתת למלחמה הזאת להפחיד ולשתק אותי ולנצח , או לנצח באמת ולא לפחד, לא לשנות את השגרה או התכנונים ... המלחמה הזאת מתישה... ובמלחמות...אנחנו יודעים... כולם מפסידים. אז השגרה שלי הפסידה, נצמדתי שלושה ימים לבית .. והתכנונים שלי הפסידו , לוח החופש של הבנות שלי ריק... והחרדות שלי הפסידו... ושעות השינה, והשלווה הנפשית והכל... כולם הפסידו.. והחלומות נדחקו לפינה במגירה. והחזון... איפה המדינה ואיפה החזון.. קראתי משהו יפה לקראת השבת הזאת שבפתחנו, שבת פרשת דברים, שתמיד נקראת לפני תשעה באב ונקראת גם שבת חזון. ואני מביאה את זה ככה- בציטוט מלא מדף הפייסבוק של הרבנית ימימה מזרחי . אם זה יגרום להפחית את ריחות הפחד- אני את שלי עשיתי... וכך היא כותבת : הכנה להדלקת נרות "שבת חזון". "אל תפחדו!" אומרים לנו שוב ושוב אבל הלב - פוחד ודואג. לאדם, בניגוד לחיות, יש ידיעת עתיד ולכן הפחד של "מה יהיה?" הוא אנושי לגמרי! אז מה עושים? ביהדות, ההיפך מהפחד הוא לא שלווה. אי אפשר להיות בשלווה כשהמצב מאיים. ההיפך מהפחד הוא המילה "חזון". אותן אנרגיות בדיוק שמכתיבות לנו תרחישים רעים, יכתיבו לנו תרחישים מופלאים. נצלו את העובדה שאין לנו מושג מה יהיה, וציירו את החזון הטוב מול העיניים. הרבי מליובאוויטש ורבי לוי יצחק מברדיצ'ב ילמדו שבשבת הזו, בהדלקת הנרות, יש לעצום עיניים ולראות ממש - איך מתמלאת קרית שמונה בתושביה, איך הפצוע קם ומתחיל ללכת, איך העם הזה מאחה את עצמו ואת שבריו, איך כולם חוזרים הביתה. "יְהִי חַסְדְּךָ ה' עָלֵינוּ כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לָךְ": החסד שנראה, יהיה בדיוק במידה שייחלנו לו וחזינו אותו מראש. התחזיות הטובות יגשימו את עצמן. בשבת הזו נהיה אנשי חזון. וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים. נשאר רק להגיד אמן . תמונה של ריח טוב שצילמתי השבוע...