טובה הזדמנות אחת ביד
כשההזדמנות דפקה לי בדלת..
הייתי חצי ערה חצי ישנה שהיא דפקה לי בדלת,
ההזדמנות.
ובעוד החצי הישן גובר בעייפותו על החצי הער מצאתי עצמי פותחת את הדלת.
מה רצונך? שאלתי בנימוס,
היא מצידה ענתה בהיסוס-
אני חושבת שקראת לי.
אני ? קראתי לך ? אני חצי ישנה , רואה ? לא קראתי לאף אחד.
אה.. ענתה במבוכה, כנראה טעות בקריאה או שהגעתי לכתובת הלא נכונה.
זה תמיד ככה, עניתי לה ביובש. בגלל שיש פה סיבוב ברחוב, את רואה ? הצבעתי מחוץ לדלת,
אז המספרים של הבתים כביכול לא מסודרים כמו שצריך. אז .. שיהיה לך יום טוב,
וכבר סגרתי כמעט חצי מהפתח-
והיא , בלי בושה, הכניסה את הרגל ברווח הצר, ההזדמנות הזאת.
כאילו מתעקשת לא לחמוק. כאילו ההזדמנות הזאת עבורה חשובה יותר מאשר עבורי.
זה גרם לי קצת להתבלבל.
אני לא מבינה, אמרתי לה. יש מצב שטעית בכתובת- תצאי חזרה לרחוב,
תפתחי את המפה ותמצאי את הכתובת הנכונה.
אני לא קראתי לשום הזדמנות !
ואם אפשר לומד בעדינות , הוספתי, אני אשמח מאוד לחזור לישון.
מכיוון שראתה בחולשתי ובעייפותי, ניצלה את כוחה הרענן,
דחפה עוד רגל לרווח הצר, נכנסה והתיישבה לה על פתח חדרי הלב.
כשגופה נשען על הקיר הלבן, יכולתי למרות שרעפי השינה בעיניי ,
להבחין בפרטים היפים שניחנה בהם. בדיוק של קווי המיתאר.
יכולתי לרגע להבין למה חשבה שהגיעה לכתובת הנכונה עם הקווים האלו.
אבל ישר הסתתי את המבט ואמרתי לה
שעם כל הרצון הטוב להיות ההזדמנות בשבילי – הפעם זה לא יכול לקרות.
לא אלאה אתכם בדברים שהיו בינינו, אלו היו רגעים ארוכים.
בסופם מצאתי את עצמי במטבח, ערה לחלוטין, עם כוס קפה חזק ביד .
ופנקס, פתוח. ובו שרטוט מדוייק של כל קוויה של ההזדמנות הזאת.
עם כל הצבעים שהיו בצעיף שהשאירה לי מאחור תלוי על ידית הדלת,
עם כל האהבה והחיזוקים שהשאירה לי בשקית מרשרשת ליד חדר ליבי,
ועם אריזת המתנה שעטפה בה את הכל.
*
זה קרה לי השבוע. באמת. הזדמנות אחת דפקה לי בדלת והרגשתי ..כלום.
הרגשתי כאילו שזה לא מדבר אליי. וכבר רציתי להמשיך הלאה בשגרת מעשיי ומחשבותיי.
למזלי הטוב, זה קרה כשבעלי ואני היינו יחד בנסיעה והוא היה עד לכל ההתרגשות הזאת שדפקה לי בדלת.
ושאל בהכי פשטות – תגידי, בעצם, למה לא ??
הרי יש לך כל הכלים והיכולות לאמץ את ההזדמנות הזאת בשתי ידיים.
מה שעבורך הוא פירורים – לאחרים זו סעודת מלכים. אז למה לא ?? איך את לא רואה ??
וזה.. פשוט העיר אותי.
איך לא ראיתי.. ?!
ובעוד הוא משרטט לפרטי פרטים פרקטיים ומעשיים את ההזדמנות הזאת – אני ריחפתי לי בשלווה,
מנסה לא להתייסר במחשבות של "איך לא שמתי לב",
אלא התמקדתי בעין טובה על המצב, על כל ה"במקרה" הזה שנוצר סביבי
ונמלאתי הודיה.








