בריח התקופה
-תכתבי על רוח התקופה , אמרה לי בחצי חיוך חברה בשיחת טלפון
-אולי על ריח התקופה , עניתי בעודי בוחשת מרכך כביסה ריחני מהול במים על הגז ,
זה קצת מצחיק כי כבר עברו כמעט עשר שנים מאז איבדתי את חוש הריח שלי
במהלך פעילות במסגרת העבודה, רגע וחצי אחרי שחזרתי מחופשת לידה, נפלתי לתוך פח קבור באדמה באחד הפארקים. שני צעדים לפני הפח היה בול עץ קטן תקוע באדמה, עמודי בזק הישנים האלו שתוחמים איתם שבילים, מרוב ההתרגשות לחזור לעשות דברים שאני אוהבת, ריחפתי על הבול הזה ונחתתי עם הפרצוף ישר על מסגרת הפח. חסד ה' שהמסגרת פגעה לי בין העיניים, על גשר האף.
כך שלשבור אף ואבד את חוש הריח זה אולי לא נעים אבל זה ממש ממש בקטנה עם איך שיכלתי לצאת מהארוע הזה ..
אם נחזור לסיר עם המרכך... חמישי אחר הצהריים ויש לי המון מילים תקועות בראש אבל לא אחת לצאת...
אז גם זו דרך – להתחיל עם הכותרת. אני מוצאת לי כל מיני דרכים להתחיל...
לפעמים כשאני מתמלאת חשק לכתוב, וממש מרגישה את המילים עולות לי במעלה המחשבות, ורק השורה הראשונה תקועה ככה חזק, שומרת באדיקות על הפתח, שלא ייפרץ, או אולי מתנגדת לו, או שאולי הקלאץ' שלה חלש מדי בשביל לעשות זינוק בעליה...
אני מחפשת תמונה.
ושואלת את עצמי - למה בחרתי אותה...
ואז המילים נדחפות ויוצאות בזו אחר זו..
לא תמיד הן מביעות את מה שחשבתי שאני רוצה להגיד, אבל הן תמיד משקפות את מה שאני חושבת.
אבל הפעם, העומס משגרת היומיום , הלחות הגבוהה מדי , והחרדות, הוי החרדות, שמגיעות מצפון ומדרום והמלחמה שלי בהן, השאירו אותי עם תמונה אחת בלבד שאספתי לי השבוע...
אז גם להתחיל מכותרת אפשר...
נוהגים לומר שאפשר להריח את הפחד... אני גם לפני שאיבדתי את חוש הריח לא ידעתי איך מריח פחד.
אני משתמשת בחושים אחרים כדי לזהות אותו , את הפחד.
למשל כח הכבידה. המועקה הזאת שהיתה לי מחמישי שעבר עד ליום שני .. ממש כבדה כזאת רבצה לי על החזה. המלחמה הזאת בין לתת למלחמה הזאת להפחיד ולשתק אותי ולנצח , או לנצח באמת ולא לפחד, לא לשנות את השגרה או התכנונים ... המלחמה הזאת מתישה...
ובמלחמות...אנחנו יודעים... כולם מפסידים.
אז השגרה שלי הפסידה, נצמדתי שלושה ימים לבית ..
והתכנונים שלי הפסידו , לוח החופש של הבנות שלי ריק...
והחרדות שלי הפסידו... ושעות השינה, והשלווה הנפשית והכל...
כולם הפסידו.. והחלומות נדחקו לפינה במגירה. והחזון... איפה המדינה ואיפה החזון..
קראתי משהו יפה לקראת השבת הזאת שבפתחנו, שבת פרשת דברים, שתמיד נקראת לפני תשעה באב ונקראת גם שבת חזון.
ואני מביאה את זה ככה- בציטוט מלא מדף הפייסבוק של הרבנית ימימה מזרחי . אם זה יגרום להפחית את ריחות הפחד- אני את שלי עשיתי...
וכך היא כותבת :
הכנה להדלקת נרות "שבת חזון".
"אל תפחדו!" אומרים לנו שוב ושוב אבל הלב - פוחד ודואג. לאדם, בניגוד לחיות, יש ידיעת עתיד ולכן הפחד של "מה יהיה?" הוא אנושי לגמרי!
אז מה עושים?
ביהדות, ההיפך מהפחד הוא לא שלווה. אי אפשר להיות בשלווה כשהמצב מאיים. ההיפך מהפחד הוא המילה "חזון".
אותן אנרגיות בדיוק שמכתיבות לנו תרחישים רעים, יכתיבו לנו תרחישים מופלאים. נצלו את העובדה שאין לנו מושג מה יהיה, וציירו את החזון הטוב מול העיניים.
הרבי מליובאוויטש ורבי לוי יצחק מברדיצ'ב ילמדו שבשבת הזו, בהדלקת הנרות, יש לעצום עיניים ולראות ממש -
איך מתמלאת קרית שמונה בתושביה,
איך הפצוע קם ומתחיל ללכת,
איך העם הזה מאחה את עצמו ואת שבריו,
איך כולם חוזרים הביתה.
"יְהִי חַסְדְּךָ ה' עָלֵינוּ כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לָךְ": החסד שנראה, יהיה בדיוק במידה שייחלנו לו וחזינו אותו מראש. התחזיות הטובות יגשימו את עצמן.
בשבת הזו נהיה אנשי חזון.
וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים.
נשאר רק להגיד אמן .
תמונה של ריח טוב שצילמתי השבוע...

יערית יאיר
צילום ארועים, צילומי תדמית, צילום משפחות בטבע
סדנאות צילום
סדנאות פוטותרפיה








