נֶאֱמַר כבר הכל...
כבר שבועיים לא כתבתי כלום.
בהתחלה זה היה העומס של אוגוסט ששכנע אותי לא להציק עם המחשבות שלי
לאחרים, שחם פה מדי.לכולם.
אחר כך זה עבר ל..מצב.
הו המצב...
ומה יש לומר כבר במצב שכזה.
איך הוא שר ארקדי...
...נאמר כבר הכל
אין לי מה להוסיף לזה
פשוט לא יכול
הלילות ארוכים והפחד...
הו הפחד..
אינני אשת בטחון ולא אשת פוליטיקה.
אין לי ידע במזרח תיכון חדש או ישן.
אין לי דעה לגבי אסטרטגיה כזו או אחרת.
התפיסות המדיניות או הפוליטיות שלי שוות בסך הכל לקול אחד בקלפי.
ואני רוב הזמן בדעה שאם אין לאנשים משהו חכם לומר עדיף שישתקו.
אני נמנעות מחדשות , אסונות מוצאים דרך להגיע לבד...
אני לא עוקבת אחרי מסיבות עיתונאים או הצהרות לתקשורת.
ורוב הזמן אני מאמינה שהאולפנים מלאים באותן המילים, רוב הזמן.
ואז מתחילה מלחמה פנימית ביני לבין הקול שלי: הוא רוצה במה.
לשם מה ?? אני שואלת ומקשה.. את מי אתה מעניין ??
והוא מצידו בטוח שיש לו לשם מה לצאת לעולם.
בטוח שיש לו אוזן אחת קטנה אי שם שממתינה לשמוע אותו,
מעין מסיבת מאזינים פרטית של הקול שלי ששווה קול אחד בעולם, עם אוזן אחת שמחזיקה מעמד רק בשבילו, ככה הוא בטוח.
אז החלטתי לסור מדרכו ולפתוח דף לבן ולתת למילים לצאת לאור.
במקום רותח ומבעבע כמו שלנו, אני מוכרחה לומר לך, אוזן קטנה, בטח תהיה איזו סערה חדשה שתטריף את העולם עד שהמילים שלי יגיעו אליך.
אז אל תאבדי תקווה. באופן כללי, לא ביחס למילים שלי.
אל תאבדי תקווה.
עוד ישובו בנים לגבולם,
עוד נשוב לשם ולכאן ונפריח שממה, אולי שתיים,
עוד יגור זאב עם כבש ונמר ירבץ עם גדי, רק חכי ותראי.
עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים , זה במילותיו של ירמיהו הנביא, לא שלי.
אז אל תאבדי תקווה, את שם, שמחכה למילים כלשהן..
שמחכה לנחמה.
זה הכוח שלי, זאת ששווה בסך הכל קול אחד בקלפי.
זה הכוח שלי.
התקווה. והאמונה. והאופטימיות.
זה הקול שלי.
להחזיק תקווה.
רק עוד קצת.
זה הכל.
תמונות שמחזיקות בי תקווה
יערית יאיר
צילום ארועים, צילומי תדמית, צילום משפחות בטבע
סדנאות צילום
סדנאות פוטותרפיה








