מחשבות ברזל שבוע עשרים ושמונה
על הניסים בשמיים
והמגירות שהשארתי על המים
זהו השבוע ה-28 למלחמה. 28 בגימטריה=כ"ח. פלא גדול .
בתחילת שבוע כ"ח למלחמה , חזינו כולנו בכח שיש לנו כעם ישראל, בכח המיוחד של הניסים שנעשים לנו יום יום שעה שעה
בכח המיוחד של האחדות אל מול אויב שמאיים עלינו מאז ומעולם. וה' עזר לנו ויכול יכולנו לו.
הדפנו מתקפה חסרת תקדים ולרגע אחד היינו "אור לגויים" תרתי משמע..
בסופו של השבוע הזה תגיע השבת שלפני חג הפסח, שנקראת "שבת הגדול" על שם הנס הגדול שנעשה לנו במצרים.
וכמו אז, כן עתה. ניסים של תחילת השבוע וניסים של סוף השבוע שוזרים בנו את החיבור הנצחי לייחודו של עם ישראל.
נצח ישראל לא ישקר.
הימים שלפני פסח מפגישים אותי עם הרבה מחשבות בתוך השקט הזה של הנקיונות וההכנות.
כל מגירה שצריכה את תשומת ליבי מאתגרת אותי- מה יהיה בתוכה ? כשאפתח אותה, אפתח אותי, מה אגלה שם עליי ? מה אמצא בתוכי ?
משנה לשנה היכולת לבחון, לדייק, להשתפר- משתכללת , שואפת גבוה.
יש מגירות שפתחתי ונשארו בסידרן ונקיונן כמו שעזבתי אותן בשנה שעברה ערב החג, ויש כאלו שגרמו לי בפתיחתן "חושך" בעיניים ורעד ברגליים.
אילצו אותי להתמודד עם הפחדים הכי גדולים שדחפתי לתוכן וסגרתי חזק.
נושמת עמוק, מוציאה מטלית ומתחילה לאבק, שוטפת, סוחטת, מנקה, מוסיפה שפריץ של חומר ניקוי , כזה שאחריו הכל "לא ראוי למאכל" ,
ושוב מנקה, שוטפת, סוחטת.
וכשאני כבר סחוטה מהמאמץ ומעיזה לחשוב שדווקא התמודדתי עם המגירה המאיימת הזאת בצורה לא רעה, כמו נפתח עליי קול פנימי ואומר לי : תראי, יש לידה עוד מגירה אחת שמחכה לך, אחת כזאת שלא יכולה לחכות. תפתחי גם אותה.
ופתחתי גם אותה, ואת זו שמעליה, וזו שמתחתיה, וגם המדף שמחזיק את כולן, כרעתי בפניו ונתתי לו ניגוב עדין.
לא פלא שמצאתי את עצמי בסופו של יום
סחוטה, מאויימת , מרגישה שהמצרים רודפים מאחריי והים נמצא לפניי, חשבתי שאולי יקרה לי נס פרטי כזה, אישי .
שרק אני והוא נדע שקרה לי .
אז נסעתי לים.
ומצאתי כסא על שפת המים. סיפור אמיתי לגמרי.
וישבתי שם. וחשבתי שאולי מישהו אחר ישב בו לפניי וקרה לו הנס כי הוא השאיר את קופסת הזיתים לשמאלו של הכסא ונעלם..
וישבתי שם ופתחתי את כל מגירות ליבי שוב . את זו שחשבתי שהתמודדתי איתה בגבורה ואת זו שמזמנת לי כוחות להתמודד איתה מחדש, את זו שאני יודעת מה המחיר של ההתמודדות איתה ואת זו שאין לי כרגע את הפריבילגיה להתעלם מהמחירים שהיא גובה בתוכי.
את כולן פתחתי שם מול הים.
ואז קמתי מהכסא, ונשמתי עמוק. ורציתי לצעוד לתוך המים.
אם להם שם זה עבד, בטח גם לי זה יעבוד.
אבל אז קול קטן אמר לי שכל דבר מגיע בזמן שלו. וכל יגיעה יש לה שכר, וכל דמעה נאספת מתחת לכסא הכבוד בזכות עצמה.
הגעתי עד קו המים, לא נגעתי בהם,
וחזרתי לאחור.
אולי הים נפתח מאחוריי, לא הסתובבתי לראות
אבל מה שבטוח היה לי קל על הלב כי השארתי שם
על הכסא מול הים
כמה מגירות.









