מחשבות ברזל שבוע עשרים ושבע
הַמַּעֲבָר אָסוּר
ככה הרגשתי השבוע. הַמַּעֲבָר אָסוּר .
אחרי חצי שנה אינטנסיבית , מורכבת, קשה, כואבת.. אני לא צריכה לספר לכם, אתם סופרים איתי..
אז אחרי חצי השנה הזאת, קיבלנו כמה ימי הפוגה משפחתיים והחלטנו לנצל אותם באילת.
חשבנו שהנסיעה הארוכה בנוף מדברי תעזור לנו להתנתק קצת מהמציאות (ספוילר: אם אתם מאלו שמאזינים לרדיו- זו משימה בלתי אפשרית )
חשבנו שה"ללא מע"מ" יעזור לנו קצת להתמלא בדברים משמחים (גילוי נאות: היה שלב שחלק מאיתנו היו פחות שמחים :)
חשבנו שהים הפתוח יתן לנו אופק ושלווה , שההרים הגבוהים יתנו לנו תחושת בטחון גבוהה
כשפגשנו כל מיני מכרים ממעגלים שונים ומשונים ברחבי המדבר והעיר הבנו שיש לנו ארץ קטנה קטנה קטנה ואין לנו באמת אפשרות "לעבור" ממצב מלחמה.. ואם היה לנו ספק קל, אזעקה שנשמעה בשני בלילה אישרה לנו את זה.
אזעקות מלחיצות אותי. וכשאני לא יודעת מה לעשות (איך לעזאזל אפשר למצוא יציאה לחדר מדרגות במסדרון של מיליון חדרים ??)
וכשאני לא יודעת למה לצפות ("אתם סתם יושבים פה, אין פה כיפת ברזל ולא תשמעו יירוטים..")
אז מפלס הדאגה עולה ועולה..
למזלנו היינו כל כך עייפים , שאחרי שיצאנו מהמרחב הנקרא "מוגן" נרדמנו בשניה לשנת לילה ארוכה .
השבועות הקרובים עלינו לטובה יתאפיינו במעברים האלו. שחלקנו ירגיש שהם אסורים, וחלקנו כבר יודע להתמודד עם הרגשות האלו-
מעבר מימי שגרה , מלחמה, חוסר וכאב לימי חג, ימי ביחד, ימי שמחה.
איך חוגגים כשחסרים ? איך חוגגים כשעצובים ? איזה חלק בהגדה נצליח לציין בצורה יותר טובה - את ה"בנך" החסר או את ה"טבעו בים סוף" המיוחל ?
שאלות מורכבות, שאלות של גדולים... ואנחנו לא ביקשנו זאת לעצמנו, התעוררנו בוקר אחד לתוך מלחמה
ואנחנו נלחמים.
אז כל אחד בגיזרה שלו, וכל אחד במשימה שלו עושה את הכי טוב שהוא יכול ומצליח.
וכמו שהשבוע הזה עברתי מעֵבֶר אחד לעֵבֶר השני, לא הכי בקלות אבל הכי טוב שאני יכולה בכלים שלי,
כך אני מתפללת שנעבור את ימי החג ,
וכך אני מאמינה שנציין השנה את ימי הזיכרון והעצמאות -
נעבור מעֵבֶר אחד לעֵבֶר השני ונחזור בחזרה
כמו שאי אפשר באמת להפריד את הגלים מהחוף, ואי אפשר להפריד באמת את הגל האחד מהגל השני
כך נעבור גם אנחנו,
רגעים נשמח ורגעים נכאב
רגעים נחסר ורגעים נתמלא
ולרגע אחד לא נפסיק להודות על מה שהיה וזכינו לחבוק
לא נפסיק להודות על מה שיש ואנחנו חובקים כאן כעת
ונודה על מה שעוד יבוא ונזכה לחבק.
וזה יבוא,
אנחנו נחיה, נעבור ונראה.




















