מחשבות ברזל שבוע עשרים ושש
ערפל...
לפעמים, כשאני לא יודעת לתאר במילים את מה שאני מרגישה, השירים עוזרים לי ... הפעם מצאתי נחמה בקולו העמוק, הכואב והמתייסר של שולי רנד :
"הסתכלתי לאחור איי חורבות
משמאלי מימיני הכול עולה בלהבות
לעיני נגלה שביל מתפתל
בליבו ענן, מכוסה בערפל..."
ככה הרגשתי השבוע עם הערפל הכבד , הפיסי , שירד עלינו בבקרים ובערבים. בהתאמה מושלמת לערפל הכבד שנפל עלינו, כאן, בשבועות האחרונים.
כשכבר חשבתי שהתמונה מתבהרת,
והיא תמונה של אחדות ושל ניצחון,
כשכבר חשבתי שלמדנו משהו מכל האסון הנורא והגדול שפקד אותנו בשביעי באוקטובר,
כשכבר חשבתי שאני יכולה להרשות ללב שלי לשמוע ולקרוא קצת יותר מכותרות ראשיות,
דווקא אז
מצאתי
תיסכול גדול, שבר עמוק, כאב שמתפזר לאלף רסיסים, כדורים ששורקים לכל כיוון , חיצים שנורים מפיות של כאלו או אחרים לבלי היכר, לבלי מחשבה, לבלי אחריות, לבלי דעת.
וכאב לי.
וכאבתי מאוד.
ואת הערפל הפיסי הזה שנפל עלינו השבוע, פגשתי בשעת בוקר מוקדמת כשיצאתי לנסיעה שלא יכולתי להתעכב ולעצור ולצלם, הבטחתי לעצמי שאני לא מצלמת בנהיגה (הפיתוי גדול) ועד שמצאתי פינה בטוחה לעצור בה שלא תעכב אותי בזמנים ,
מצאתי חלקי נוף שכבר התפזר מהם הערפל, ונשמתי את היופי שלהם, ואת הירוק הפורח והמתחדש שלהם.
והתפללתי.
התפללתי שנשכיל להכיר בקיומו של ערפל,
התפללתי להיות בסבלנות עד לפיזור הערפל,
התפללתי שנכיר ביופי שקיים שם למרות הערפל המכסה,
התפללתי להיות ראויה לענן הזה שיתפזר עלינו
ברחמים,
ברחמים.
התפללתי לרחמים.
רחמים עליי,
רחמים על משפחתי וילדיי,
רחמים על העם הזה שלנו , שכל כך אוהב, ולפעמים כשאין לו מעצורים הוא גם אוהב עד הקצה וקצת קשה לו לקחת חזרה,
רחמים על העם הזה שלנו , שנתקענו איתנו, אין לנו ברירה, יש לנו רק אחד את השני כאן על האדמה הזאת,
שגם לה אין ברירה ונתקעה איתנו,
האדמה הזאת ,
שמתעקשת
שנאחוז בה. חזק.
אפילו שערפל עכשיו.
שרק נמשיך ונאמין שיש טוב שם באופק
והוא קרוב.
ואם פתחתי עם הערפל של שולי , אסיים עם "מה התכלית" שלו שמפרק בי עצב אחר עצב, פורט בי מיתר אחר מיתר :
"לב העולם אתה שומע
מה זה לפתע מפחד אני
באמונה אני יודע, יודע
שלא תבזה תפילת עני
שלא תבזה תפילת אני".









